דניאל בובליל (23), שובה: “אתה מעכל את זה שאתה כנראה הבא בתור"

דניאל בובליל התגורר במושב שובה ושירת בגדוד נצח יהודה (הנח"ל החרדי). כששמע את היריות בשמחת תורה הוא התחבא בארון, ומאוחר יותר התפנה לבית של חבר, שם שהה עד יום ראשון בבוקר. לבסוף הוא נאלץ להתפנות פעמיים, כשגילה שאזור הסכנה גדול יותר מכפי שחשב

דניאל בובליל, ניצול מושב שובה. צילום: שירלי פוקס / עדות 710

כשהחלו האזעקות והיריות בשמחת תורה, דניאל בובליל ניסה להמשיך לשמור את השבת כרגיל – אך לבסוף הדליק טלוויזיה כדי לבדוק מה קורה, וגילה שהוא חי בתוך אזור מלחמה. רק ביום ראשון הוא התפנה מהמושב – אך נאלץ להתפנות פעם נוספת כשגילה שגם העיר שאליה הגיע לא בטוחה. הנה קטעים מעדותו במסגרת פרויקט "עדות 710”:

“בעצם, ביום שישי היינו לפני… דבר ראשון לפני שבת ודבר שני לפני חג שמחת תורה. הלכתי לישון. ב-6:30 בבוקר שמעתי צבע אדום, התעוררתי מצבע אדום ושמעתי יריות. זה היה מוזר לי מאוד שאני שומע יריות – כי בומים אתה רגיל לשמוע. בומים יש כשיש קסאמים. הייתי לבד בבית, ולא הבנתי מה קורה. זה לא משהו שאמורים לשמוע.

“אני שומר את החג, אני שומר את השבת, ומצד שני אני לא יודע מה קורה בחוץ. אז אני, ככה, יוצא, יוצא החוצה לסלון. באזישהו שלב החלטתי כבר שזה בסדר להדליק טלוויזיה ולראות בעצם מה קורה, ואתה רואה בטלוויזיה, ערוץ 12, התחילה מלחמה. נכנסו מחבלים בכמויות, פרצו, יש שבויים, יש הרוגים, ואתה מעכל את זה שהם כבר נכנסו לבארי, והם נכנסו לכפר עזה, ואתה כנראה הבא בתור – כי זה לא הרבה הליכה.

“אני באמת סוגר את כל הבית, אפילו עושה אזעקה, כי אני מבין שאפשר לעבוד עליהם ולעשות כאילו אנחנו לא נמצאים בבית. אני מכניס את כל הציוד שלי לארון – מכניס את עצמי לארון גם. בעצם לא היה רבע שעה שלא שמעתי צרור יריות מהרגע שקמתי עד אותו זמן, עד 16:00 בצהריים.

“אני מתקשר להורים שלי, ואני בודק בוואטסאפ – יש קבוצה כזאתי של המושב – שמה אני רואה שהרבש"ץ, יוני, כבר התחיל לשלוח הודעות איך להתנהל, מה לעשות. ויוני בא לאסוף אותי, ואמרתי לו שאני רוצה ללכת לבית של קובי – יעקב טבסה, חבר שלי – ראיתי שיש שמה מלא משפחות, מלא ילדים, נרגעתי. עזר לי להבין שהמצב איכשהו בשליטה במושב.

"ואתה לא יודע מה קורה, ואתה בחוסר ודאות מוחלט. אני שומע על דוד שלי, על הנכד שלו ועל חתן שלו, של דוד שלי – נפל עליהם קסאם, על הבית, ופגע בבלון גז. הילד, בן 13 עוד מעט, נהרג במקום, הדוד והחתן – האבא של הילד – הם מובלים לבית חולים, אומרים שככל הנראה המצב שלהם קשה, כי ראו שהפנים שלהם התעוותו.

“תוך כדי זה אנחנו גם מבינים מה צריך לעשות, מה המצב, קצת יותר. מבינים שצריך לעשות תצפיות. באזור 2:00 בלילה עליתי לתצפית. עמדתי שם עם חייל, והוא קצת שיתף. הוא סיפר לי שהוא ראה זוועות, מהסיבה היחידה שהוא עבר בכביש של 232, והם ראו שמה גופות, הם ראו שם אנשים פצועים, הם ראו שם יהודים והם ראו שם גם מחבלים.

“יום ראשון בבוקר אני מתקשר לאמא שלי: ‘מה את שומעת? אני רוצה שנלך מפה, רוצה שניסע’. אמא שלי קצת חוששת, היא אומרת: ‘לא, אולי נחכה, אולי נחזור הביתה, אנחנו צריכים לארגן דברים’. מסביר לה: ‘אמא, תקשיבי, אין למה לחזור. מה שחוויתי פה אי אפשר להעביר בחדשות. את לא מבינה מה קורה פה. אנחנו צריכים לצאת, אנחנו צריכים ללכת’. אז אני מכין כמה דברים.

"אני מגיע לנתיבות. תוך כדי אמא שלי אומרת שאולי כדאי שנלך לנחם – דוד שלי נהרג, הנכד שלו נהרג והחתן שלו נהרג. מוקדם יותר אבא שלי הלך להלוויה של הנכד. הוא מתאר גם שהכבישים בדרך לנתיבות אפילו, היה פוגרום באזור ומרגישים את זה ורואים את זה ואי אפשר להכחיש את זה. והיינו צריכים לצאת, כי גם בנתיבות מסוכן היה להסתובב באותו זמן.

“יצאנו למצפה רמון. כשאתה מגיע אז אתה מתפרק. אתה מבין שאתה מחוץ לאזור הסכנה והכל קצת יוצא החוצה, ואתה מבין שאין אחד שלא איבד קרוב, או… אין משפחה שלא חוותה אובדן של לפחות בן אדם אחד”.

מראיין: “איך אתה מדמיין חזרה לשם? אני לא יודע אם זה שאלה הגיונית בכלל”.

בובליל: “כן. כרגע אני לא מדמיין אותה. אבל… בעיקר שקטה, ולצאת מהגלות הזאת. אנחנו נמצאים כרגע במלחמה. אני חושב שהדבר הכי טוב שאפשר לקחת מכל מה שקרה פה זה בעצם ללמוד שקרה דבר בישראל, קרה אסון נורא, וצריך להבין שאסור לתת לדבר הזה להמשיך, או לחזור ולקרות שוב, וללכת עם זה הלאה. ללכת עם זה הלאה, ולהקים את בארי, לשקם את כל היישובים ולהיות מאוחדים גם – כמו שהאנשים שהיו בבארי לא יחזרו לאותו מקום ולאותו בית כמו שהם חוו אותו ולא לאותה מציאות, אז ככה גם האחדות בינינו היא לא תיפרד, כי מקרה כזה מדביק אותנו בדבק שאי אפשר לפרק".

מראיין: גיל לוין
צלמת: שירלי פוקס
עורך: עומר הכהן

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר