פאבלו קפוסטיאנסקי חשב שהרעשים מסביב הם רעמים. אשתו, רונה, גררה אותו לממ"ד יחד עם שני ילדיהם, אלה (17) ותום (10), שם הם שהו עד יום ראשון בבוקר. הם ניסו לבדר את עצמם בעזרת הטלפונים, בין העדכונים על השכנים שנהרגו. בסוף, מה שהציל אותם היה כנראה שני הכלבים שלהם. הנה קטע מסיפורה של המשפחה במסגרת פרויקט "עדות 710”:
רונה: “המקסימום שאני זוכרת של שהייה בתוך ממ"ד זה היה שעתיים, שכבר גם הבאנו קצת מים, ועשינו צחוקים, ואפילו עשינו סרטונים – אתם זוכרים? יש לי את הסרטונים עדיין, שעשינו סרטונים בתוך הממ"ד".
תום: “גם אני?”
רונה: “כן".
תום: “לא זוכר".
רונה: “וזה היה ברור שיוצאים, מחר תזרח השמש, הולכים לעבודה, זה יעבור…”
אמה: “זה כאילו סתם".
רונה: “ייסעו לבית ספר – שגרה. זה התחיל בשבת בשש וחצי בבוקר עם האפליקציה שעשתה לי רעשים באוזן. הערתי את תום…”
תום: “לא, התעוררתי מהצפצופים האלה של האפליקציה".
רונה: “אתה זוכר יותר טוב ממני. וישר גררתי מזרון שיש לנו בפרוזדור לתוך הממ"ד. ופאבלו התעורר, כולו לא מבין מה קורה, ואומר לנו: ‘תירגעו, תירגעו, זה רק רעמים’..."
פאבלו: “כן, חשבתי שזה רעמים".
רונה: “כן, ‘זה רק רעמים’, והוא הולך לחלון, כאילו מחפש גשם. אז אמרתי לו בספרדית ‘רעמים בתחת שלי’… איך שנכנסנו לממ"ד התחילו לעבור הודעות בקבוצת וואטסאפ הפנימית של הקיבוץ, והראש צוות חירום ישובי שלנו, אילן, כתב: ‘אני מבקש מכולם להיכנס למרחבים המוגנים’. ואז התחילו להגיע הודעות מאנשים בקיבוץ ששומעים אנשים מדברים בערבית ונכנסים להם לבתים, ודופקים להם על החלונות של הממ"ד…”
אמה: “ועוד לא הבנו שיש חדירה בשלב הזה – זה כאילו מההודעות. עוד לא יצאה הודעה רשמית, כאילו, ‘יש חדירה, להסתגר’. עוד לא יצאה".
תום: “זאת היתה רק ההתחלה".
רונה: “אחת מהנשים בקיבוץ כתבה שהיא מתחננת שמישהו יילך… לא, שדביר נרצח – דביר זה הגרוש שלה, שהם גרים בקיבוץ, כל אחד בבית שלו…”
אלה: “בשכונה שלנו".
פאבלו: “כן".
רונה: שדביר נרצח, וגם סתיו, בת הזוג שלו, ושדריה ולביא – שדריה…”
תום: “בת כיתה שלי וידידה".
רונה: “ולביא הוא בכיתה…”
תום: “גימל".
רונה: “נשארו לבד, ושהיא מתחננת מישהו יילך להיות איתם, לשמור עליהם. ואני שם קוראת את זה איתם בממ"ד, ואני מבינה שאני לא יודעת אם אנחנו נצא משם, והמחשבה שעוברת לי בראש זה שהם לא ימותו לפניי, כי אני לא אוכל לשאת את זה. ושאני צריכה לעשות כל מה שאני יכולה כדי שנצא מזה בחיים. אני הולכת לספר משהו עכשיו שאתם לא יודעים, אבל כשהבנתי שלפי קבוצת הוואטסאפ שהמחבלים לא נמצאים בשכונה שלנו – הרשיתי לעצמי לשבת על הרצפה, וכשהבנתי שהם מתקרבים קמתי עוד פעם והחזקתי את הקרש הזה, ואני רואה אותם, שלושתם, שהפחד מכריע אותם והם נרדמים. וככה 12 שעות, שאחרי 10 שעות הבנתי מהקבוצות אצלנו בשכונה, מההודעות בקבוצה – ואז הכלבים התחילו לנבוח. שאקירה היתה איתנו בממ"ד וקרמבו לא הסכים להיכנס לממ"ד…”
אלה: “שקירה וקרמבו זה הכלבים".
רונה: “וכשהם התחילו לנבוח בצורה שהם נובחים בדרך כלל כשמישהו דופק בדלת אז הבנתי שזה הרגע שלי להיות גיבורה. ואני זוכרת את עצמי – ואני מסתכלת על פרקי האצבעות שלי, שהם לבנים, וכולי מזיעה, ולא מהמאמץ. מהפחד, כאילו, הרגשתי כאילו אני עוברת מקלחת…”
אלה: “היית ממש חיוורת. אני זוכרת שהסתכלתי עלייך כשישבת, והיית לבנה פשוט".
רונה: “והם לא נכנסו. ואם עד אותו רגע אהבתי את הכלבים מאוד, אז מהיום אין שום דבר שהם יכולים לעשות שיוציא אותם מהלב שלי, כי אני יודעת שהם הצילו את החיים שלנו".
מראיין: גיל לוין
צלמת: שירלי פוקס
עריכת וידאו: ברק לומן