"אנחנו הגב של אחינו היהודים": טובי בניה של המועצה המקומית הדרוזית יאנוח־ג'ת שבגליל המערבי משתתפים במאמץ המלחמתי

המועצה המקומית הדרוזית יאנוח־ג'ת שבגליל המערבי היא בדרך כלל מקום צנוע ונחבא אל הכלים, אבל כשהמלחמה פרצה ב־7 באוקטובר לא היה ספק שאת טובי בניה היא תשלח לחזית.

מעבר לחיילי הסדיר, יותר מ־480 לוחמים מהיישוב הצטרפו לקו הראשון עם צווי 8. עד כה הקריבה המועצה הגלילית, המונה 7,000 תושבים, שני קצינים בכירים, לוחמים מעוטרים - סגן מפקד חטיבה 300, סא"ל עלים סעד ז"ל, ומפקד גדוד 53 בשריון, סא"ל סלמאן חבקה ז"ל.

"בני נהרג בדרום, ואילו עלים נהרג על גבול לבנון", אומר עימאד חבקה, אביו של סלמאן. "עלים אמור היה להשתחרר יומיים אחרי שנהרג. הוא יכול היה להגיד 'יש חיילים אחרים', אבל לקח נשק ויצא לקרב. נאמנות, אומץ, גבורה. אותו דבר הבן שלי. ב־7 באוקטובר תכננו מסיבת הפתעה ליום ההולדת של אמו. על הבוקר הוא קיבל הודעה מהמח"ט שמשהו מתחולל בדרום. התלבש, התקשר לנהג ואמר 'נוסעים'. סלמאן מיהר למחנה צאלים, בינתיים יצר קשר עם חיילים ומפקדים וביקש שיאתרו בבסיס את הטנקים הכי טובים ללחימה. 'טנק נוסע, מדבר, יורה', כהגדרתו.

"ואז הוא ירד לסייע בקיבוץ בארי. לוחמים שבאו לנחם סיפרו שאם לא היה מופיע, רובם היו מתים. ב־2 בנובמבר, בתוך הרצועה, כמו תמיד הלך לסייע לכוח גולני שנקלע לצרה. נתנו שם מכת אש רצינית, הצילו חיים וכשיצא מהטנק פגע לידו פצמ"ר, רסיס נכנס מתחת לבית השחי וחדר לליבו. ידעתי שבמלחמה יש חללים, אבל לא דמיינתי שזה יגיע אלי, לבני הבכור שצפו לו גדולות".

"שמים הכל בצד, אנחנו במלחמה"

לא רחוק משם, בלשכת ראש המועצה, יושב מודי סעד, בן דודו של עלים. מחלון משרדו אפשר לראות היטב את גבול הצפון ואת אזור הלחימה בלבנון. "בשבוע שעבר היה אצלי בני גנץ שאמר 'אני מעביר לכאן את הלשכה, רוצה לנהל מפה את המלחמה'. עלים נהרג בקו הסמוך לעראמשה־אדמית. אם חוליית המחבלים, שעצר בגופו, היתה מצליחה בפעולה, יודע מה היה קורה? מה שראית בעזה זה פינאטס, כי היתה על המחבלים כמות אדירה של תחמושת.

"בהלוויה, אחרי שסיימנו, קפץ אחד ואמר 'אני רוצה לדבר'. סיפר שהוא יו"ר ועד היישוב בעראמשה ואמר לנוכחים 'אנחנו חייבים את חיינו לעלים ובאנו להגיד תודה'. החיבוק שקיבלנו כעת הוא מדהים. העם איתנו, הבעיה היא עם הממשלה. הגיע הזמן שייפול האסימון לאחינו היהודים והם יבינו מי הגב שלהם ומי ימהר לתקוע להם סכין בגב".

ביום שביקרנו ראש המועצה היה עצבני במיוחד. "יש לנו אישור לבניית 328 יחידות דיור, בעיקר לחיילים משוחררים, אבל כדי לשווק אנחנו חייבים דוח פיקוח של רשות מקרקעי ישראל", אמר אחרי שסיים עוד שיחת טלפון. "רק מה, המפקחים שלה לא מוכנים להיכנס אלינו, אומרים 'רק בליווי יס"מ או משטרה'. אנחנו יישוב דרוזי, תתביישו לכם. דרשתי מראש הממשלה נתניהו שיודיע כבר עכשיו שהוא משנה את חוק הלאום לטובת החיילים הדרוזים והחיילים הלא יהודים כדי להעלות את המורל, ואת חוק קמיניץ שיעיף קיבינימט".

חוק קמיניץ, שנועד להגברת האכיפה והענישה נגד עבירות בנייה, תקוע כבר שנים לעדה הדרוזית כמו עצם בגרון. "ישב אצלי לפני שבועיים בחור שלפני שמונה שנים הרסו את ביתו כי לא היה לו היתר", מספר ראש המועצה. "אני רואה אותו כולו גריז ושמן ושואל בצחוק 'ואתה עוד עושה מילואים?' הוא ענה: 'בתקופה הזו שמים הכל בצד, אנחנו במלחמה'. תראה איזו אצילות נפש, אנחנו לא מתחשבנים עם המדינה".

גם בביתו של עלים סעד המחסור בשטחי בנייה גרם לבני משפחתו להגיע לבתי משפט ולהליכים כואבים. "הלב שלי נשרף, ועדיין גם בימים אלה אחד מבניי נמצא במילואים ויש לי נכדים שמשרתים בגבול הצפון ובעזה. גם עכשיו אני אומר שכמה שאנחנו נותנים, אפשר לתת עוד", אומר סלמאן, אביו של עלים. "אבל אם אתה מוכן לתת, אתה צריך גם לקבל. בניתי על האדמה שלי, בשטח שלי, והם ממשיכים עם בתי משפט וקנסות".

סלמאן בן ה־79 לא נמצא בקו הבריאות, וכשמדברים על עלים הוא מזיל דמעה ומספר שבנו האמצעי היה מי שתמיד דאג לו. "לפעמים כשאתה מפסיד משהו אתה אומר 'אין דבר, אני ארוויח מכיוון אחר', אבל בן זה הפסד לכל החיים - ואני הפסדתי הכל", הוא נאנח.

להמשיך לשדר עוצמות

העדה הדרוזית בישראל מונה כ־150 אלף איש שמסתובבים כבר תקופה ארוכה עם בטן מלאה. באמצע ימי הלחימה היה זה שר הרווחה יעקב מרגי שהציע לתקן את חוק הלאום, כחלק מהליך הפיוס וההבנה שתרומתם מחייבת שינוי סטטוס.

"כואב שמחכים לימי האבל ורק אז פותחים את התיקים שמעיקים עלינו", אומר עימאד חבקה, אביו של סלמאן. "אני לא אוהב את הפוליטיקה הזו, אבל כל אלה שתמכו בחוק הלאום באו לנחם ואף אחד לא הזכיר אותו לידנו. הם הרי רואים אותנו שולחים את מיטב בנינו, יודעים שאנחנו שותפים בכל המלחמות, וכולם אומרים 'הדרוזים בקרב הם אריות', אז למה מההתחלה היה צריך לחוקק חוקים כאלה?".

לא רחוק מהאב ישב סארי סיף, בן דודתו של סלמאן וחברו הטוב. השניים בנו את ביתם זה ליד זה, אבל בעוד סלמאן היה לוחם, שראה את עתידו בצבא, סארי למד בטכניון והיום עובד בחברת אינטל.

"הכל מתחיל מהחינוך בבית", סארי אומר. "מגיל אפס חינכו אותנו על אהבת המולדת ולא רק לתרום אלא להרגיש חלק, ומניסיוני המועט תמיד הרגשתי שאני מסתכל לאנשים בגובה העיניים. אבל כשזה הגיע לדרג שמחליט, זה לא השתקף. ב־2014 היה פיגוע בבית הכנסת בירושלים ובן דוד שלנו מהמעגל השני הוא השוטר זידאן סיף ז"ל. זידאן היה בסוף המשמרת ולא היסס לרגע, הוא יצא להציל אנשים ונהרג. בהלוויה שלו באו המונים וחזרו על הסיסמאות 'אנחנו ברית חיים ולא ברית דמים', אבל אחרי שהמים נרגעו הכל חזר לקדמותו".

יש לך הסבר לכך?

"בשבועיים האחרונים אני שומע את המילים 'קונספציה מוטעית', לגבי איך שתפסנו את חמאס לפני המלחמה. כנראה זו גם קונספציה מוטעית כלפי פנים. צריך לשנות את החשיבה לגבי מקומנו בחברה. אני דרוזי־ישראלי־ערבי. בצבא, כשהייתי חוזר על מדים, היו מחייכים אלי, אבל אחרי השחרור, ובגלל שיש לי חזות ערבית, נוהגים להסתכל עלי בעין חשדנית עד שמבינים מי אני. אולי היו צריכים יותר מ־450 חללים דרוזים כדי שיתייחסו אלינו כשווים".

סארי מספר כי כאשר היה צריך לקבל החלטות קשות, תמיד היו אלו אביו וסלמאן שהראו לו את הדרך. "אני מרגיש שאני צריך להמשיך לשדר את העוצמות שהיו בסלמאן", הוא אומר. "המסרים שלו לא באו ממקום סתמי. הוא חשב לעומק והאמין בהם. אני לא יכול לתקן את העולם, אבל חובתי להשמיע את קולנו".

באחד מימי הלחימה סלמאן שלח הודעה מוקלטת לחבר: "אמן שכולם יחזרו בריאים ושלמים כשידם על העליונה, שהחטופים והשבויים יחזרו להוריהם, שהלוחמים יחבקו את משפחותיהם, ושנהיה כולנו כמו שהיינו מאז ומתמיד עם חזק ומוביל, המדינה הכי מטופחת ומתפתחת, ושנהיה רק במקומות הנכונים. אנחנו נלך ונעשה את מה שנדרש בצורה הנכונה, המקצועית והקטלנית, ונחזור לחבק את כולכם".