"מנסים להישאר שפויים": התושבים הבודדים שנותרו בשדרות

הרבה לפני השלטים והמחסומים מופיעים סימני האזהרה. אני נוסע בנתיב ריק, מולי שיירות מכוניות ממהרות לעזוב. עיני הנהגים תוהות - בטוח שאתה נוסע לכיוון הנכון? ברוך הבא אל ארץ דמדומים חדשה־ישנה. פעם קראו לה העוטף, עכשיו היא עטופה באבק המיתמר מכל עבר. טנקים נוסעים על הרכס החולי, סוללות תותחים מחופרות לאורך הגבעות, ביניהם טרקטור נחוש חורש תלמים חדשים באדמת הנגב המערבי. חקלאות, מעשה אופטימי.

חודש אחרי הטבח, שדרות, כמעט עיר רפאים. פה ושם מכונית חולפת, מי שלא חייב - לא כאן. כלבים משוטטים במדשאות הירוקות. "זה מטופל", מרגיע אותי אוהד פרץ, מוזיקאי וחבר מהעיר. "גם הכלב שלי נבהל מאוד מאחת מההפצצות וברח, לקח יומיים עד שהוא חזר". פרץ בא מחיפה כדי לאסוף כמה דברים מהבית, ציוד מוזיקלי מהממ"ד, ששימש אולפן לנפש, ולטפל בשבע התרנגולות. "הבת הקטנה שלי מאוד אוהבת ביצים, באתי לאסוף אותן", הוא צוחק.

עיר משפחתית שדרות. אבי, השכן היחיד שנשאר בשכונה של עשרות משפחות. רגיל לממ"ד שלו, צריך לדאוג לצמחים. באמצע המשתלה הענקית של אבי נפער בור נפילה, פניו של גמד הגינה הושחתו, חתול ג'ינג'י מיילל בשמש.

מהמשתלה אפשר לצאת לכביש הראשי. בבוקר השבת השחורה צעקו שני שוטרים לאבי להיכנס חזרה. הם לא שרדו. כמה ימים לאחר מכן אבי פתח עגלת אוכל לחיילים, שקשוקה מביצים טריות וירקות משתלה.

בפארק העירוני אישה עם עגלת קבצנים מתמתחת על ספסל. מבטה מגיב לברכת השלום בשלוות תמימים שאינם יודעים לשאול. "היא מתמודדת נפש", מסביר פרץ, כרגע העיר הריקה היא ממלכת המציאות שלה.

"מה אעשה במלון?"

המרכז המסחרי סגור. אף אחד לא פינה את הסוכות. "בשדרות עדיין חג", מבחין פרץ. עד לפני חודש הפעיל במרכז את פרויקט "שופוני", מרחב יצירתי המשמש את קהילת האמנים משדרות ומהעוטף. הקיר מלא תמונות של החיים שהיו. חיוכי בירה, התרגשות גיטרות ושמחת שירי הזמן והמקום. "אתה רואה אותו", מצביע פרץ על אחד מהזמרים, בחור מקיבוץ בארי, "אבא שלו נרצח בשבת ואמא שלו ככל הנראה חטופה".

להפתעתנו, חנות אחת במרכז פתוחה. "לפעמים באים אדם אחד או שניים. אני לא בא להרוויח, אני בא כדי להישאר שפוי", מסביר משה מועלם מ"משה תבלינים". "מה אני אעשה בבית או במלון כל היום? אז אני בא לפה ופותח". אנחנו קונים ממנו אגוזי קשיו נהדרים וממשיכים לעבר תחנת המשטרה.

פרץ מספר לי על סיור מוזיקלי שיצר בשדרות. בקרוב יהיו כאן סיורי מורשת קרב, אני חושב לעצמי. לפני שבועיים הבתים הסריחו לרחוק משאריות האוכל שהשאירו המפונים. עכשיו גם הריקבון הזה התפוגג. אזור פחי הזבל מריח מפגרי חיות העיר. לצד מספרה מפונפנת חונה מכונית עם שלט "למכירה". השמשה האחורית מנופצת מפגיעת כדור. שלט על ארון חשמל מזהיר מסכנת מוות.

בדירה מעל התמקם מג"בניק, יצר שם עמדת צלפים והוריד מחבלים עד שלא יכול עוד. הקרב הגדול על תחנת המשטרה הותיר סימנים בכל האזור, רק התחנה איננה. הוחרבה עד היסוד, ההריסות פונו. נותרה ביצת שמן קטנה בלב האדמה האדומה, מסרבת להיעלם.

"הם פשוט הוציאו להורג"

אני נפרד מפרץ וממשיך לנקודה שנצרבה במפת זיכרונות הזוועה, תחנת האוטובוס והמיגונית שלא נפתחה ליד הספרייה העירונית. כשאני מצלם, מגיע ראובן פסחוב. הוא מחפש, מוצא ומראה לי: "זה אחד מהקליעים שירה עלי המחבל". פסחוב עבר במקום, ראה את אוטובוס הפנסיונרים שנעצר לתקן פנצ'ר ואת הפנסיונריות מנסות לפתוח את המיגונית - אבל לשווא.

הוא ירד לעזור בפתיחת המיגונית, וכשלא הצליח לפתוח מקדימה הלך לבדוק מאחור אם הכבלים מחוברים. בדיעבד היתה זו החלטה שהצילה את חייו. באותו רגע החלו רוצחי חמאס לירות לעבר הפנסיונרים והפנסיונריות משני צידי הכביש.

"כשהבנתי מה קורה, רצתי כמו משוגע והתחבאתי מאחורי בית יד לבנים הסמוך. גם את אלה שהלכו מאחורי המיגונית הם פשוט הוציאו להורג. עד עכשיו יש כתמי דם על הקיר מאחור. הנה, תראה, פה עמד אחד מהפנסיונרים, הנה חור הכדור שהרג אותו והנה הדם שלו שניתז לצדדים. כשראיתי את זה ברחתי לשכונה מאחור, ואני רץ וצועק 'מחבלים! מחבלים! תיכנסו הביתה!'. לא האמינו לי, בחור אתיופי אחד עבר לידי באוטו והתחיל לנסוע", הוא משתתק.

בשמש השוקעת העיניים הבהירות של פסחוב מביטות דרכי ודרך הזמן כל החודש לאחור. "אני כל הזמן חושב, אם רק הייתי מצליח לפתוח את הדלת הייתי מציל את הפנסיונרים. הם היו ננעלים בפנים, ואולי המחבלים היו עוזבים אותם".

"אין מה לעשות עם מה היה קורה אילו", אני אומר לו, "גם ככה הסיפור שלך מטורף". פסחוב מניד בראשו, מסתכל סביב ולבסוף פולט: "אני לא מיוחד, כל העיר מלאה סיפורים מטורפים".