מתעוררים רק כשישראל בתמונה: המסור הכפול של "דמעות" המפגינים באירופה

יש שאלה שעלינו לשאול ללא הרף את עשרות אלפי ה"זועמים", שהתאספו כאות תמיכה ב"מאבק הפלשתיני" לפני כשבוע בערים רבות בצרפת ובאירופה: איפה הייתם כשחמאס - ולא ישראל - עצר, עינה וטבח בפלשתינים שהואשמו בכך שרצו שלום וחלמו על חירות?

למה הזועמים האלה לא צעדו באותו להט, או לא צעדו בכלל, בזמן המלחמה בתימן, שהביאה למותם של 380 אלף אזרחים?

ומה לגבי הסורים המופצצים, שנכלאו בתוך עריהם, שנחנקו למוות על ידי גז שהטיל הצבא הסורי בדמשק? למה הם לא זכו לאותה התגייסות מצד האיגודים המקצועיים והשמאל "החברתי והפוליטי"? למה ז'אן־לוק מלנשון, שמביע חמלה גדולה כיום לאלפי הפלשתינים המתים, לא פצה פיו על 400 אלף המתים באותה מלחמה בסוריה?

סליחה, הוא אמר מילה, אפילו ארבע. הוא טאטא את העניין, את 400 אלף הגופות, בכך שחזר ואמר בכל תחנת הרדיו כי הם הקורבנות של מאבק מעורפל בין "צינורות הגז וצינורות אחרים".

ומה עם קורבנותיו של עומר אל־בשיר בסודאן? מה עם אויביו של אל־בשיר, שמעורבים כבר שישה חודשים ב"מלחמת גנרלים"? עד כמה שאני יודע, גם האנשים האלה לא גרמו ל"זועמים" לצאת לרחובות.

והנשים האפגניות שנכלאו בבּורָקה, אחרי שאנשי הטליבאן השתלטו בחזרה על קאבּול לפני שנתיים? למה גורלן, כמו גורלן של הנשים האיראניות שנטבחו בגלל כיסוי ראש קצת עקום, לא עורר את המוחים, שקוראים לפתע להתערבות המדינה והחוק? ומה עם האויגורים, המוסלמים שעוברים רצח עם על ידי סין?

כמו ילדים שנלכדו בין שני צדדים לוחמים

ויש לי שאלה גם עבור אותם מגיני־זכויות־האדם־על־דעת־ עצמם הזקנים יותר: אתם זוכרים את הקורבנות של קדאפי בלוב? של הדיקטטורה במצרים? של מלחמות פוטין בצ'צ'ניה? והרבה לפני כל אלה, בתקופת המצור על סרייבו, מה לגבי 100 אלף המוסלמים שבותרו לחתיכות על ידי הצבא הסרבי? למה כשהגנו על המוסלמים האלה, היינו כל כך מעט אנשים במאבק וברחובות?

אין טעם להזכיר את האזרחים המופצצים במריופּול, או את האנשים שנטבחו בבּאחמוט. ארגון Stand With Ukraine מארגן בכל שבת, באותה כיכר הרפּובּליק שבה מפגינים הזועמים, עצרות תמיכה שלעולם לא נתקלים בהן בנציגי מפלגתו של מלנשון, לא בכאלה מהמפלגה האנטי־קפיטליסטית, לא בנציגי האיגוד נגד גזענות, ולא בחברי הסתדרות הפועלים הצרפתית שקשרו עצמם עם "הקולקטיב הלאומי" ל"תמיכה בפלשתינים".

האמת היא שהמתים לא שווים שום דבר בעיני האנשים האלה.

יש באירופה מוחים עקביים שעמדו בכל רגע לצד האוקראינים, האויגורים והבוסנים; לצד האומות הערביות־מוסלמיות שאנשים מסוימים גזרו עליהן, באותו הרגע ובשם הרלטיביזם של התרבויות, "אביבים" בלתי אפשריים ושעבוד נצחי.

אנשים שעמדו לצד אינספור הקורבנות חסרי השם של מלחמות נשכחות בעולם, ולאחרונה לצד הארמנים מנגורנו־קרבאך שכולם נטשו. אבל גם, בו בזמן, הם פעלו עבור פתרון שתי המדינות, עבור הסכמי אוסלו ועבור תוכנית ז'נבה, שאנחנו, הצרפתים, יחד עם ברנאר קושנר ופטריק קלוגמן, היינו האפוטרופסים שלה. בקיצור, אנשים שפעלו עבור העם הפלשתיני ודרישותיו הלגיטימיות, והיום אינם אלא ילדים שנלכדו בין שני הצדדים הלוחמים.

עם זאת, האנשים האלה בוחרים את הקורבנות שלהם; הם פועלים על בסיס מוסר כפול, ובזמן שכל הילדים ההרוגים אמורים לגרום להם להזיל אותן דמעות, הם מתקוממים רק ממוות שמאפשר להם לזעוק "ישראל רוצחת" או "הציונות היא נאציזם", ולבסוף "ישראל החוצה" או "מהירדן ועד הים". בצרפתית תקינה: "מוות ליהודים".

עלבון לרוחה של הרפובליקה הצרפתית

אפשר גם להוסיף לכך את העובדה שהזועמים לא יצאו לרחובות כאשר 1,400 נשים, גברים וילדים מקיבוצי ישראל נשרפו, נשחטו וראשם נערף.

אותם אנשים שצועקים "כולנו פלשתינים" יכלו לצעוק באותה מידה, שבועיים קודם לכן, כמו המתקוממים במרד 1968 בפריז: "כולנו יהודים". הם לא עשו זאת, ונדמה כי המחשבה לפעול כך אפילו לא חלפה בראש של רובם.

אי אפשר שלא להוסיף לכך כי אחת הסיבות שהובילו להתאספויות הללו, ואף הופיעה בפמפלטים שחילקו ובעמודים שלהם ברשתות החברתיות, היתה הריסת בית החולים בעזה, שבדיעבד התברר כי נפגע משיגור כושל של רקטה - ולא מטיל ישראלי. הזועמים האלה עברו מניפולציה, שנוצרה על ידי מומחים לדיסאינפורמציה, שאין להם מטרה אחרת מלבד לצרוב תודעה וכך לזרוע כאוס ולהרוג יהודים.

בעבר נהגנו לומר כי "האנטישמיות היא סוציאליזם לכסילים". הדבר נכון גם לחמאסניקיות כיום. היא משכפלת את אותה כסילות פושעת, ומביאה לכך שההפגנות ההמוניות - גם אם הן לא הולידו "אירוע משמעותי" כפי שטוענת העיתונות בצניעות, הן עלבון לרוחה של הרפובליקה הצרפתית.