השקט שלפני הסערה: הצפון מחפש תשובה - החשש הוא בכלל מהיום שאחרי

חמישה ימים לאחר הטבח בעוטף שוטטנו בקיבוצים החרוכים. תחת השמש הבהירה העיניים לא עיכלו את שראו, את הבתים המנותצים, את הדם על המיטות ובחדרי המשחקים של הילדים, את המוצצים שהיו עדות אילמת לחיים קטנים שנעלמו לנצח. הנפש שלא עמדה כמעט מול ריח המוות שנישא באוויר. מעל הכל ריחפה דממת מוות של גיא הריגה. שקט שצועק, לא מוכר, היכה בנו.

שלושה שבועות לאחר מכן, אתמול, שוטטנו בצפון. על כביש 90 לכיוון קריית שמונה תנועת המכוניות דלילה, השמיים אפורים וגשם מטפטף לו מדי פעם. זו העונה היפה של הגליל העליון, סתיו צהבהב וירקרק, רוחות נעימות שפורצות בלי הכנה מוקדמת. אבל היופי בכבישי הצפון מוסתר עכשיו תחת רשתות הסוואה, ועל האספלט בכניסות לקיבוצים ובשדרות הערים מטיילים מאות נגמ"שים וטנקים.

קריית שמונה הפכה לעיר רפאים

קריית שמונה הפכה לעיירת רפאים. בשיכונים הישנים התריסים מוגפים, החלונות נעולים. בחזיתות הבתים פה ושם כדורגל מפונצ'ר שנותר מאחור. אין שחוק ילדים ברחוב, המרפסות דוממות, הפלאפל המיתולוגי של עמר סגור.

האם זהו שקט מסוג אחר, זה שלפני הסערה? גם אם היא לא תפרוץ בעוצמתה מול חיזבאללה שמאחורי הרכס, ברור שמשהו משמעותי צריך לקרות כדי שהחיים פה ישובו למסלולם. הפעם השקט מוכר. לא ברור מה תהיה הסערה וכיצד תגיע, אך היא תופיע.

ב־14:00 צוות כוחות קרבי בפאתי העיר מתכנס לתדרוך. מילואימניקים מצוידים היטב, שומרים על משמעת ודממה, פועלים בשקט ובביטחון. מאחורי מדרכת כחול־לבן חונה מחלקת טנקים, המנועים עובדים.

אנחנו באזור מלחמה, והמרחב העירוני מקבל צביון של מוצב קדמי. ביממה הראשונה שלאחר 7 באוקטובר עשו לפה את הדרך טנקים ונגמ"שים רבים מספור על גבי זחלים, בכבישים ראשיים בצפון, כיאה לשעת חירום. ההתייצבות היתה אדירה ומהירה - כדי למנוע הפתעה מצפון.

אנחנו יושבים תחת עצי אקליפטוס ועל גדת יובל של נחל דן. שני מילואימניקים מתרחצים בו בזריזות כדי להתרענן. מדי פעם סוללות הארטילריה באזור מפירות את השקט ברעש מחריש אוזניים. הדריכות מורגשת, כל יום הוא יום קרב.

גם הקול הבטוח של זלץ מתחיל לרעוד

בכל יום ההגנה הישראלית משתפרת, האויב מתקשה וסופג, וקו ההגנה הישראלי בצפון מתוח כקפיץ שיכול להפוך להוריקן התקפי. החזית העיקרית בדרום, אך כל שיחה עם האנשים כאן באה בהדגשה: זה משחק מסוג שונה; אם יתפרץ, הוא יקבע גבולות חדשים לחיים בגליל.

יוצאים מקריית שמונה, רגע לפני שקיעה. הגשם ממשיך לטפטף בעצבים, הרי הלבנון ממול, והחרמון מתכונן ללילה ממש מעלינו. השדות שהיו בהכנה לחורף מלאים בכלים צבאיים, הכמויות כמעט לא נתפסות, והניגוד בין הדברים הוא כמו הניגוד בנפש בין הכאב על מה שקרה לנו מול הגאווה על מה שאנו רואים לנגד העיניים כעת.   

גיורא זלץ, ראש המועצה האזורית גליל עליון, מקבל אותנו בפתח החמ"ל הממוגן של המועצה, עם M16 מקוצר עליו. גם שאר חברי המועצה בנוהל קרב - עם הנשק עליהם.

בחדר הפיקוד ותיקי המועצה יושבים ומפקחים על הסיוע לתושבי המועצה, למי שהתפנה למלונות וגם למי שלא. בכל בוקר באים לפה החקלאים לעבוד על היבול כמעט עד הגבול, או לפחות עד לשטח שבו הצבא מרשה להגיע אליו.

זלץ ואנשיו ראו כבר הכל. הם כאן יותר מ־40 שנה ולא מתכוונים לוותר גם בתקופה הכי קשה של אצבע הגליל. הם מפקדים על אזרחי, ומדווחים שחלק מהתושבים, בוודאי אלו שלא צמודים לגדר, מתחילים לחזור לבתיהם אחרי חודש בחוץ. אבל גם הקול הבטוח והמונוטוני של זלץ מתחיל לרעוד כשמדברים על "היום שאחרי".

עניין קיומי

"היינו בשיא הפריחה", הוא אומר, "ההרחבות בקיבוצים היו עם יותר ביקוש מהיצע, אנשים לקחו משכנתאות והגיעו מהמרכז לכאן. עכשיו, אחרי שהעיניים ראו את מה שקרה בדרום, את הטרגדיה הבלתי אנושית, מי יכול לומר לאותם תושבים שזה לא יקרה לנו? יש לנו שני קיבוצים שהגדר שלהם היא־היא הגדר של מדינת ישראל. איך הם יחיו פה כשכוח רדואן יושב מולם?"

זלץ והחברים בטוחים שהם עצמם יחיו פה וישגשגו פה, אבל לגבי תושבים רבים שהפריחו את הגליל בעשורים האחרים ולא מכירים תקופות מלחמה על הגבול השאלה נותרת פתוחה.

"ב־7 באוקטובר נשבר משהו גדול במדינה", אומר זלץ, "נשבר החוזה בין המדינה לאזרחים שלה. יש לי במועצה אנשים שכבר חוזרים לכאן, כדי לדאוג ללולים בהר ולרפתות בקיבוצי העמק, לטיפול בגידולים. אלה אנשי האדמה".

הוא כועס על הדימוי שהדביקו לחברי הקיבוצים, על כך שהפכו אותם לגנבי קרקעות, ל"ישראל הראשונה", שסילפו את מה שהם באמת: אנשי מעשה, שומרי גבולות.

כך בעוטף עזה, כך בבקעה, כך בגולן וכך לאורך גבול הלבנון. אנשים עם מחרשה ביד ימין ונשק ביד שמאל - ישראלים, ציונים. זלץ יודע שהם לא ילכו לשום מקום, אבל הוא, וכך כל תושבי הגבול הצפוני של ישראל, מחפשים תשובה על עתידם במקום. האם במלחמה שלפניהם יוגף האויב - או שמא מה שיהיה הוא שיהיה? הם לא מוכנים לקבל את התשובה השנייה. עניין קיומי.