האישה של זק"א באוקראינה ובישראל: "נחשפתי למראות הכי קשים שבן אנוש יכול להעלות על דעתו"

הסיפור של ולרי דיקשטיין בת ה-45 ובעלה נחמן מעורר השראה ובלתי נתפס. ביומיום הם אנשי עסקים בתחום השיער; פאות, תוספות. הם מתגוררים בקייב, אוקראינה, משתייכים למגזר החסידי, הורים לחמישה ילדים, שניים מהם על הרצף האוטיסטי, ושניים נשואים ומתגוררים בישראל. הקטנה נערה בת 15. בנוסף לכל אלו, ולרי ובעלה נחמן דיקשטיין מתנדבים יחד בזק"א.

"בעלי ממוצא בלגי, דובר שבע שפות ואת השפות שהוא לא דובר אני דוברת", מספרת ולרי. "אני מתנדבת בזק״א מזה כחמש שנים. הגעתי להתנדבות בעקבות בעלי שמתנדב בארגון. ראיתי את החשיבות בלסייע באירועים הקשים הללו. רציתי מאוד לקחת חלק גם בסיוע בכבוד המת, גם בסיוע לבני המשפחה, ובאוקראינה ערך משמעותי נוסף הוא סיוע מול הרשויות בבירוקרטיה למנוע נתיחת גופה".

"לפני המלחמה באוקראינה היינו מסייעים לתיירים יהודים שנקלעו לכל מיני צרות," היא מוסיפה. "כשהתרסק מסוק של מטיילים באוקראינה סייענו מול הממשל בפרוצדורה של שחרור הגופות. כשהתהפכו תיירים עם טרקטורונים סייענו להם עם הדרוש. זו לא הייתה עשייה מאסיבית. עד שפרצה מלחמת רוסיה-אוקראינה. פתחנו מרכז חילוץ וטיפול בנפגעים. צלחנו להציל חיים של מאות ניצולי שואה יהודים ואזרחים מתוך התופת וגם לטפל ביהודים ואוקראינים שנהרגו. מאז נכנסתי לעומק ההתנדבות בארגון".

"עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל התגייסתי למשימה הקדושה יחד עם בעלי. היינו בחג בארץ אצל הבת הנשואה שלי בבית שמש. במהלך כל ימי הלחימה היינו בדרום, בתוך תופת. מעולם לא חשבתי שאיחשף לדברים כל-כך קשים. עוד לא הבנו את גודל האסון והיינו בטוחים שכמו באוקראינה, נמצא עוד ניצולים ושיהיה ניתן לעזור למישהו".

"בפועל טיפלנו במאות נרצחים ונופלים," מציינת ולרי בכאב. "נחשפתי למראות הכי קשים שבן אנוש יכול להעלות על דעתו. ראינו ילדים שרופים, נשים אחרי התעללות ואונס, ילד עם גרזן בראש, אנשים קשורים, אנשים מחובקים וקשורים יחד בתוך הממדים. ראיתי ראש כרות של אישה. הזוועות כל כך גדולות שאין לי מילים לתאר אותן".

"לא כל אחד מסוגל לעשות את מה שמתנדבי זק״א עושים," מסבירה ולרי. "זה יותר קשה בהיבט הנפשי מאשר הפיזי. לאחר שנחשפתי למספר אירועים וראיתי שאני מסוגלת לא וויתרתי גם הפעם למרות הקושי העצום, ליוויתי מתנדבים וותיקים בזק״א עם ניסיון רב שלא היה להם קל במספר סיטואציות בדברים קשים מידי ידעתי לתת לאלו עם ניסיון רב משלי לטפל ועזרתי להם בלוגיסטיקה מסביב, קיפול שקיות, חיפוש וכל דבר שהיה צריך באותה נקודת זמן בשטח".

"אני חושבת שחשוב מאוד שיהיה עוד נשים שמתנדבות בשטח. לפעמים יש לנשים חוסן נפשי מיוחד להתמודד עם מצבים קשים שאין לכל הגברים".

למרות הכל, ולרי מציינת כי היו לה מספר רגעי שבירה. "בזמן שטיפלנו בילדים קטנים שנרצחו היה לי רגע של משבר כי חשבתי על הנכדים והילדים שלי. אבל לאחר כמה דקות הבנתי שאני חייבת להתאפס על עצמי ולהיות חזקה כי יש לנו עוד הרבה עבודת קודש בשטח".