טראומה חוצת דורות: האבות השתתפו במלחמת יום הכיפורים, הילדים סבלו את הכאב

50 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, מתברר שלוחמים רבים עדיין סובלים מהפרעת דחק פוסט-טראומטית, וחלק ניכר מהם לא פנה לקבל הכרה ממשרד הביטחון. יתר על כן, לטראומה יש גם השלכות על הדור השני.

לכל הפודקאסטים בפרויקט המיוחד לציון 50 שנה למלחמת יום הכיפורים מבית "ישראל היום" - הקליקו כאן

בעמותת נט"ל, שמסייעת לנפגעי טרור ומלחמות, מעריכים כי מספר בוגרי המלחמה שסובלים מפוסט-טראומה גבוה במיוחד. מאז הקמתה ב-1998 פנו לעמותה 2,520 לוחמים שסבלו מטראומה. נוסף על כך, בשנים האחרונות עלתה המודעות להשלכות על הדור השני, כמו אי-היכולת של הלוחם הפגוע לפרנס את משפחתו, הניתוק ממעגלים משפחתיים וחברתיים רחבים וניכור בין ההורה הפגוע לילדיו.

אחת החוקרות הבולטות של התחום היא פרופ' זהבה סלומון (אמריטה), מאוניברסיטת תל אביב. סלומון היא כלת פרס ישראל וסא"ל (מיל'), ששירתה כראש ענף מחקר במחלקה לבריאות הנפש בצה"ל. בעבר היא פרסמה מחקר על פדויי השבי והטראומה שהם סוחבים איתם, וחקרה את ההשפעות על ילדיהם. "ילדים של אבות פוסט-טראומטיים ממלחמה נפגעים באופן בלתי נמנע. חלקם לומדים את הסימפטומים דרך החוויות וחלקם נפגעים באופן ישיר. הם נחשפים לאלימות, שמופנית כלפיהם וכלפי האימהות. לחלק גדול מהאבות יש גם 'פיוז קצר'.

"זה מתחיל כבר בינקות. ההורה הפגוע נוכח-נפקד. הוא עובר התנתקויות. יש גם קושי גדול כי האבות מפוחדים ונמנעים מהעולם. ילד לומד להבין שהעולם מסוכן מהדברים שהאב אומר ומההתנהגות שלו. אחד הדברים שנשברים בטראומה זו האמונה שהעולם הוא מקום בטוח".

במחקרה, שבדק קבוצת ילדים בוגרים של פדויי שבי, הסתבר כי ילדים אלה פגיעים יותר לטראומטיזציה משנית. "הם מגלים סימפטומים דומים לאבות שלהם, מבלי שהם עצמם היו במלחמה או בשבי. הם נוטים יותר להתפרצויות אלימות, לניתוקים, ולחלקם יש סיוטים. החוויה של לגדול בבית כזה מסכנת את הבריאות הנפשית של הילדים", מוסיפה פרופ' סלומון.

ד"ר תמר לביא, פסיכולוגית חינוכית ומנהלת תחום מחקר בנט"ל, מסבירה כי אבחנה של פוסט-טראומה קיימת מ־1980. "במלחמת יום הכיפורים לא הייתה אבחנה של PTSD כמו היום. ייחסו את התופעות האלה לגורמים אחרים. היום אנחנו יודעים שפוסט-טראומה היא תגובה לאירוע - הגורם הוא הקרב. אם נכיר בכך שיש גורם לפוסט-טראומה אז יהיה אפשר למנוע אותה. זו הטרגדיה של פוסט-טראומה, כי זה אומר שאנחנו כמדינה צריכים לקחת אחריות על האירוע, לשלם פיצויים, להכיר בזה שלמלחמה יש השלכות שליליות".

ד"ר לביא מסכמת שהדור השני חייב לקבל סיוע: "לפוסט-טראומה יש השלכות ארוכות טווח. רבים מלוחמי 73' לא החלימו, וזה עובר לדור הבא. מי שחזר מהקרב צריך את הסביבה כמשענת, אבל אם הם מסתובבים עם נטל נפשי, היכולת שלהם להוות משענת מצטמצמת. צריך להתייחס לכך".

"כשאין מודעות לבעיה - אי אפשר לטפל בה"

בשמת סלע, שירז גרינבאום וענת סול להב הקימו ומנהלות בהתנדבות את פורום "להאיר את הבית", קהילה לדור שני לפוסט-טראומה צבאית.

הקהילה הוקמה בימי הקורונה, וחברים בה כיום כ-400 איש, דור שני ללוחמים הסובלים מפוסט-טראומה, והיא מספקת קבוצות תמיכה מקצועיות לעיבוד חוויות של העברה בין-דורית של טראומה. במקביל, פועל הפורום לקידום חקיקה שתעגן את זכויות הדור השני ולהעלאת המודעות הציבורית לנושא.

בשמת, שירז וענת הן דור שני ללוחמים וגדלו בצילו של אב שסבל מאוד. בשמת היתה בת שישה חודשים כשאביה מנו חזר הביתה מהמלחמה - והוא אדם אחר. "לא היתה אז מודעות לתופעה. כשמודעים למשהו, אפשר לטפל בו, אחרת המצב הולך ומידרדר, וזה מה שקרה לאבא שלי". ואכן, מנו לא קיבל מענה טיפולי ושיקומי במשך כמה שנים.

כילדה הבינה שמשהו לא בסדר. "הזיכרון הראשון ממנו היה ניתוק חברתי, הוא הלך והסתגר. כשגדלתי הוא שיתף בחוויות הקשות, בהלם לראות אנשים מתים. הפגישה עם המוות היתה מאוד טראומטית".

הכרה מאוחרת

מנו טופל נפשית בצבא אבל לא בבעיה האמיתית, רק בתסמינים, ובינתיים המשיך לשרת במילואים. "כשבאו לגייס אותו במלחמת לבנון, הוא התפרק. הצבא שחרר אותו על סעיף נפשי, אבל אף אחד לא חשב שצריך לטפל בזה". רק לפני כשנה וחצי, בתום מאבק ארוך, מנו קיבל הכרה ממשרד הביטחון.

לרגל 50 שנה למלחמה, יקיים הפורום ב־22 בספטמבר מפגש שפרטיו מתעדכנים בעמוד הפייסבוק "להאיר את הבית: דור שני לפוסט-טראומה צבאית".

"חייבים לטפל גם באלה ששותקים"

אביה של איילת פרטוש עבו לא דיבר מעולם על חוויותיו ממלחמת יום הכיפורים, ובמשך שנים סבל מסיוטים. תדירותם ירדה עם השנים, אך הם חזרו בעוצמה כשחלה במחלת הסרטן.

היא ניסתה לעזור לו, אך הוא סירב לדבר. רק אחרי מותו גילתה שהשתתף בקרב הקשה בחרמון, שבו איבד גדוד 51 רבים מחבריו. "אם יש משהו שאני מצטערת עליו", היא אומרת, חמש שנים לאחר פטירתו, "הוא שלא שאלתי אותו ישירות. אם הייתי יכולה לחזור אחורה בזמן, לא הייתי מוותרת לעצמי על שיחה. חייבים לטפל גם באלה ששותקים".

היא בת 43, מומחית לרפואה פנימית וגסטרואנטרולוגיה, אם לארבעה, ומתגוררת בחיפה. נולדה שבע שנים לאחר המלחמה. אביה שירת בפלוגה המסייעת של גדוד 51 והשתתף במבצע לכיבוש מוצב החרמון, שהסתיים אמנם בניצחון אך בסיומו נאלצו הלוחמים להוריד את גופות חבריהם מההר.

כשחבריו של אביה סיפרו לה לאחר מותו על הקרב, כך היא מספרת, הם התקשו להסתיר את הכאב. רק אז הבינה לראשונה מה עבר עליו והחלה לקשר בין דפוסי התנהגותו במהלך השנים לבין הפוסט־טראומה.

הכאב שהוסתר

בגיל 62 חלה האב בסרטן הדם. "זה היה אלים והוא הלך והידרדר מהר מאוד". גם כשסבל מהמחלה לא שיתף את משפחתו. "הוא סיגל לעצמו דרך של התמודדות לבד. כשהוא נפטר הרגשתי אשמה. הוא תמיד שידר מצוקה, אבל לא דיבר אותה במילים".

היום, היא אומרת, "יש 50 אחוזים מאבא שלי שאני לא מכירה. אם הוא היה עדיין חי, הייתי אומרת לו שזה לא בסדר שהוא מנע ממני לראות את הכאב ולעזור לו. אולי אם היה מקבל מענה הולם, המצוקה הנפשית שלו לא היתה מוצאת את דרכה דרך הגוף. השאלה הזו תמיד תרדוף אותי".

"אבא שלי חזר מהמלחמה אדם אחר"

אליעז ראובן דנדקר הוא הלום קרב, כמו אביו. "התחלתי להכיר אותו באמת רק מ־2018, כששיתפתי אותו במה שאני עובר והוא שיתף אותי קצת. מה שהוא לא מבטא במילים, הוא מבטא במבטים".

האב ריימונד (80) עלה מהודו, התגייס לצבא ושירת בגדוד חרמ"ש בגבול מצרים. שבוע לאחר שאחיו בכור של אליעז נולד פרצה מלחמת יום הכיפורים. רק כעבור חצי שנה חזר הביתה. על מה שהיה במלחמה ואחריה הוא לא מדבר. "כשהייתי ילד מצאתי את אות המלחמה, שאלתי אותו מה זה, והוא זרק את זה לפח". אליעז הוציא את האות ושמר אותו אצלו.

הרגע שבו חיבר בין התסמינים שלו עצמו לפוסט-טראומה היה לאחר ויכוח עם זוגתו, כשהטיח בה משפט שהחזיר אותו 30 שנה אחורה, לגיל 8. "אבי חזר מאוחר מהעבודה, ואמי הגישה לו צלחת עם כריך. הכריך נפל, ובאותו רגע הוא השתנה, חטף עצבים, בעט בכריך וכשאמי שאלה מה קרה הוא צעק את מה שצעקתי לזוגתי: 'את לא מבינה, אף אחד לא מבין אותי' - והסתגר בחדר השינה.

"הוא נהג ללכת לחדר השינה ולתת אגרופים בקיר. מעולם לא היה אלים כלפינו, רק כלפי עצמו. כילד לא הבנתי את זה. בוויכוח עם אשתי נראיתי לעצמי כמו מפלצת. הבנתי שמשהו לא בסדר ופניתי לנט"ל".

אליעז, היום בן 40, אומר שגדל עם "אבא נוכח ולא נוכח. בכל פעם שאני שואל על המלחמה הוא ננעל והעיניים שלו מזוגגות". הוא גם דחה כל בקשה ללכת לטיפול. "אמר שמספיק לו שהוא מדבר איתי".

עד היום סובל ריימונד מהתקפי זעם קשים. "הוא חזר מהמלחמה אדם אחר. כל כך הרבה אנשים שותקים. צריך לנרמל את השיח, ליצור עבור האנשים האלה מקומות שבהם יוכלו לדבר על זה ולשתף. אולי, גם אחרי 50 שנה, זה יביא להם מזור".

קו הסיוע של עמותת נט״ל מעניק סיוע נפשי לכל מי שחש לחץ, חרדה וזקוק למיכה וסיוע נפשי במספר 1-800-363-363