החקיקה הזו מסמלת את סוף ההתחלה

עילת הסבירות, בוטלה. די הגיוני שזה יקרה במדינה לא סבירה כשלנו, אלא שכל מאמרי הפרשנות שמסבירים מה הנזק שיכול לקרות מביטול עילת הסבירות, נדחקו הצידה, כולם עסוקים בתחושת חורבן הבית השלישי, זו התחלה של סוף.

הרשו לי להציע אפשרות אחרת - החקיקה הזו מסמלת את סוף ההתחלה. מדינת ישראל הוקמה בקומבינה מטורפת, בסוג של נס זה עבד ושרד והתפתח, אבל תחת מעטה ההתפעמות שיבת ציון אחרי אלפיים שנות גלות, הוסטה הצידה העובדה שהמדינה הוקמה עקום. ללא חוקה ועם מגילת עצמאות שנוסחה במהירות, למי היה כוח להתמודד עם השאלה - יהודית או דמוקרטית? קודם נקים מדינה ואחרי זה נשבור את הראש, אז הנה אנחנו עכשיו בשיא החום, שוברים את הראש.

כל אלו שמאיימים על דיקטטורה מתקרבת במסווה דמוקרטיה, שכחו שכבר היינו בדמוקרטורה לאורך כל שנות החמישים ומעבר. היו ממשלות שהשתמשו בשב״כ להאזין ליריבים

פוליטיים, שהקימו עיתון במסווה כדי לרמוס עיתון מתחרה של מתנגדי ומבקרי המשטר, שלחם חוקה חסר החוקה היה מינוי קרובים וחלוקת ג׳ובים לאנשי שלומנו, ממשלות שעשו כפיה תרבותית נוראית. וניסו להתיך את כלל הזהויות למקשה אחת על ידי הכחשה ושלילה שלהן.

אך החטא הקדמון של המדינה הישראלית היה בריחה מהשאלה מה מהות הקשר בינה לבין היהדות שהקימה אותה. כך החרדים קיבלו פטור מאפשר, יוצאי ארצות האסלם פוזרו על המפה כדי למלא חורים ריקים במרחב. והערבים קיבלו ממשל צבאי מרסן ואת חוק השיבה. אפשר היה אחרת, אבל יאללה, היינו מיעוטים וזה היה מזמן.

כל הפערים הקטנים מאז התרחבו עם השנים לשסעים עמוקים. עם הרבה מאמץ המרכז הצליח להחזיק את המסווה שכולנו חיים באותה המדינה, כשבפועל חיינו בארצות אחרות כל הזמן. אמש נחשף עומק התהום שהפרידה בין ארצות הברית של ישראל. התחלקנו לשתי קבוצות, האחת קודם דמוקרטית ואז (אולי) יהודית, והשניה קודם יהודית ואז (אולי) דמוקרטית, כרגע שתי הקבוצות מתקוטטות ברחובות בלהט. מהדהדות את קרעי העבר ולא עוסקות בעתיד.

קשה שלא להעריך את אנשי המחאה ואת הלהט העצום שבו הקריבו מזמנם כספם ושלום גופם למען מדינת ישראל הראויה בעיניהם. אך ההצלחה העצומה של המחאה בקביעת סדר היום הציבורי וללא מטרה ברורה, פרט להפלת הממשלה, היתה לה לרועץ. עם הצעדות לירושלים הגיעה האופורייה לשיאה. לא ברור מה ביקשו מנהיגי המחאה להשיג, שכן ממשלות מפילים בתככים ומזימות פרלמנטרים, או מחליפים בקלפי, לא בצעדות לירושלים נפנוף דגלים ומצור על הכנסת.

אופוריית תאי ההדהוד הגואים לא אפשרו למנהיגי המחאה להתפשר על שום דבר פרט לביבי על הגיליוטינה, ״צ׳מברלין״ קראה ברסלר ללפיד וגנץ שביקשו למצוא הסכמה עם ביבי (בתפקיד היטלר על פי האנלוגיה של ברסלר) כל אלו גרמו לממשלה מבוצרת מלכתחילה, להסתגר עוד יותר בצדקת דרכה ולחתור לחקיקה ללא שום הסכמה רחבה.
הרגע הדוקר ביותר אמש לא היה ההצבעה, אלא סלפי הזחיחות שבא אחריו. דמי אחיך נשפכים ואתם עושים סלפי?

אך הסלפי הזה היה סמלי במיוחד. שכן יותר משהממשלה הזו יודעת לאן היא הולכת, היא בעיקר יודעת כנגד מי היא פועלת, וזו עיקר הבעיה. חוסר האמון בממשלה שכל מהותה הוא לתקוע אצבע בעין, לעשות כ-״נגד״ ושחוקיה נצבעים כאינטרנסנטים למגזרים כאלו או אחרים. וזאת הבעיה, תיקון היסטורי לא עושים באמצעות שכפול נגטיב לעוולות העבר.

אם יום אמש לא הספיק לטלטל את המדינה, הבוקר החרדים העלו את הצעת חוק יסוד לימוד התורה, כדי לדחוף עוד אצבע בעין, בבחינת הראשונה הכי כואבת, השניה פחות, ובאצבע השלישית ממילא כבר לא רואים דבר. אלא שלזחיחות הזכוכית הזוּ יש מחיר וכשהיא תשבר הרסיסים יעופו לכל הכיוונים. דמוגרפית, החרדים והמתנחלים הם מיעוט שנזקק למסת הקולות המסורתיים כדי ליצור קואליציית שליטה.

עד היום הלכו רוב המסורתיים אחר אנשי הכיפות, מתוך מחוייבות היסטורית ליהדות לפני הדמוקרטיה. אך המסורתיות יכולה להכיל קעקועים של פסוקים, שמלת מיני וקבלת שבת, בית כנסת וים, דמוקרטיה ויהדות ביחד. לטהרנים זה תמיד נראה מוזר, כמסורתי זה נראה לי הכי טבעי.

מי שבונה על זה שהמסורתיים נמצא בתיק הטלית שלהם, יגלה שמי שיעז לכפות על המסורתיים את הבחירה ביהודי או דמוקרטי, יאבד אותם לטובת הבחירה בישראליות. אפשר לבכות את הבית השלישי שאבד בעצם אמש, ואפשר להתחיל ולהביט 25 שנה קדימה ולהבין שלפנינו נמצא הרבעון הרביעי והחשוב ביותר של מדינת ישראל, הרבעון שבו כאבי הראש נפלו על הדור הנכון ביותר להבין מה דמוקרטי ומה יהודי, ובעיקר איך כל זה מתחבר מחדש להיות ישראלי.