"יום ההתנגדות הלאומי": מחאה שתהפוך ל"פרוטקשן" או דאגה לעתיד הילדים שלנו?

אני מפגינה למען עתיד הבנות שלי / קטי פיאסצקי-מורג

אני מפגינה בשביל ההורים שלי, שברחו מבועתים בשנת 1968 ממשטר טוטליטרי כדי למצוא את עצמם שוב תחת דיקטטורה. הוריי, שעלו לארץ יהודית ודמוקרטית כי נמאס להם להיות נרדפים, עלולים עכשיו להיות נרדפים בארצם רק בשל דעותיהם.

אני מפגינה בשביל הבנות שלי, שנולדו למציאות שבה יש להן פי מיליון יותר הזדמנויות משהיו לדור שלי, ועכשיו זה מרגיש שהכריזו עלינו כנשים מלחמה. כי מנרמלים הדרת נשים, כי לא נלחמים באלימות כלפי נשים וכי הביטחון האישי שלנו מעורער. אני רוצה עבור הבנות שלי עולם שבו הן לא מופלות לרעה או קורבנות רק בשל היותן נשים.

אני מפגינה למען חברי מהקהילה הגאה. למען ההומואים, הלסביות, הטרנסג'נדריות והקווירים, ועבור החופש של כולם להיות מי שבא להם ולאהוב את מי שבא להם.

אני מפגינה עבור הציבור החילוני, שנמצא תחת מתקפה חסרת תקדים. זוהי זכותנו להתחתן איך שבא לנו, להתגרש איך שבא לנו ולמות איך שבא לנו. כדי שהמדינה תתחיל להתעסק בלהבטיח לנו חופש, במקום לכפות עלינו אורח חיים שמנוגד לתפיסת עולמנו. אני מפגינה עבור הסטודנטים והצעירים, כדי שיהיה להם עתיד במדינה המטורללת הזאת. כדי שלא ירימו ידיים, וכדי שיישארו לחיות כאן במדינה האהובה שלנו. אני מפגינה עבור התקשורת והאמנים. כדי שלא יסתמו להם את הפה. כדי שיהיה מקום לביקורת ולסאטירה.

אני מפגינה למען ההייטק הישראלי שאני חלק ממנו. כדי שתמיד נוביל את עולם היזמות, וכדי שהקרנות הבינלאומיות ימשיכו להשקיע בישראל. כדי שמיטב המוחות לא יברחו מכאן למקום שבו הם מרגישים רצויים יותר, וכדי שהמדינה תמשיך להיות מעצמה משגשגת.

אני מפגינה כי אני לא יכולה לשבת בבית. אני מפגינה עבור מאות אלפי האמיצים והאמיצות שיוצאים מדי שבוע להילחם על הבית שלנו. עבור גיבורי וגיבורות ישראל, שמחויבים מתוך אהבה, ושלפעמים גם מונעים מפחד על החיים שלהם כאן.

הכותבת היא חברת מועצת עיריית בת ים

ביום שאחרי, המחאה תהפוך ל"פרוטקשן" / יאיר שטבון 

כשעוברים תהליכים משמעותיים על המדינה צריך תמיד להסתכל על היום שאחרי. ולכן, כמפקד פעיל במילואים בחטיבת הקומנדו, חשוב לי לדבר על ההשלכות החברתיות אם הרפורמה לא תאושר.

הרחוב צריך להפגין, זו אפילו חובתו במדינה דמוקרטית. אך כשאנשי צבא במילואים או בסדיר מצטרפים למחאה - זו הפיכה צבאית. כן, ממש כך.

סגירת ברז הכלכלה או הביטחון לטובת אג'נדה פוליטית תיצור תקדים מסוכן מאוד, שעלול להפוך לשיטה שתשרת את המתנגדים למדיניות הממשלה. בשפת הרחוב קוראים לזה "פרוטקשן".

לכולם כבר ברור מזמן שהנושא הוא לא עילת הסבירות, או שינוי הרכב הוועדה. מדובר בזהות הישראלית והיהודית של מדינת ישראל.

לצערי, יש פה קבוצה שמוכנה לסכן חיי אדם ואף להפקיר את גבולות המדינה כדי לשרת את האג'נדה הפוליטית שלה. הגזמתי? הרי המשמעות של אי־התייצבות לשירות מצד טייס או חייל ב־8200 היא פגיעה ישירה בביטחון המדינה.

כן, גם אצלנו בחטיבת הקומנדו יש כאלה שבעד ונגד הרפורמה, אבל לכולם ברור שלא מסרבים. במשך עשרות שנים דאגו שיחידות מסוימות יישארו הומוגניות, בגוון מסוים. ביחידות הטרוגניות אין סרבנות, כי יש אחוות לוחמים. שם מבינים שמדינת ישראל וצה"ל לפני הכל, ולא כסיסמה. הסרבנות היתה תמיד קו אדום בצה"ל, ובחצי השנה האחרונה פועלת מערכת תקשורתית שלמה על מנת להכשיר את הסרבנות.

ההגמוניה ששלטה כאן שנים מסרבת לקבל את רצון הבוחר, ומאז שאיבדה את הניצחון בקלפי היא עושה הכל על מנת להמשיך לשלוט. אסור להיכנע לבריונות.

אני לא שותף לנבואות הזעם כמו "חורבן הבית". אנחנו נמצאים בתקופה מורכבת ויש קרע בעם, אך אני בטוח שנצא חזקים יותר. נמשיך להתווכח, אך נקודת המוצא חייבת להישאר שאנחנו אחים, ושאין לנו מדינה אחרת.

הכותב הוא סגן־מפקד יחידה בחטיבת הקומנדו, מתמודד לראשות העיר אריאל