למרות השכול, יש נחמה באחדות הגורל

היה אפשר לשפוך פה הררי תוכחות והספדים עם מוסר השכל על שירות משותף של חיילים וחיילות, על הקרבת החיים של בני הפריפריה בגבולות, על שירות קשה ונטול הילה יוקרתית של יחידות מובחרות. אבל תמונות ההורים, האחים והאחיות מההלוויות וקריאות השבר מעל לקבר הטרי, ממאנות לאפשר הפעם להישאב למכונת מסרים מתקתקה. ליה בן נון, אורי יצחק אילוז ואוהד דהן נהרגו ב"תקרית" בגבול מצרים, שהיא שם מכובס למה שלא ניתן להגיד כשיחסים אסטרטגיים מונחים על הכף.

הם היו הילדים של מישהו, אחים של, אהובים. קולות הבכי שעלו בעת ובעונה אחת משלוש כנפות ארץ, מצפון, ממרכז ומדרום, זיקקו לרגע את מחיר החיים בארץ הזו. זיקקו את מחיר השכול לשלוש משפחות חדשות, שנדרשו לשאת בעול המדינה היהודית בלי שביקשו והקריבו את היקר להן מכל. מההספדים לא עלו ניחוחות של יומרה, אלא של פשטות. מילים שכל כך קל להזדהות איתן, שיכולות היו להיאמר על אח של כל אחד, על הילדים של כולנו.

אחיו של אוהד דהן ספד לו: "היית יודע להרים אותי. אני מתגעגע לחיוך שלך. אוהב אותך, אחי היקר. תמיד היית הגיבור שלי והלכת כגיבור של כולנו. אוהב אותך". אחותו של אורי יצחק קרעה את הלב כשהודתה: "פחדתי עליך. היית המלאך שלנו, האיזון שלנו, האיזון שלי. אני לא מאמינה שהוא לא פה. היה לך קשה בצבא, אבל אכלת אבק בשביל החיילים שלך. איך אבא ואמא יתמודדו עם זה? תשלח להם כוחות, אורי". אילו כוחות אפשר לשלוח לאם ואב שקוברים את ילדם? אין כוחות בעולם שיוכלו לחור שנפער בהם. אבל מעט נחמה אולי יש.

יש נחמה באחדות גורל, במשימה לאומית אחת, שהיא - הגנה על ביתו של העם היהודי. יש תקווה במקום הנמוך ביותר, והיא שלולא הבית הזה כאן - לא היינו מוצאים מנוח באף מקום אחר בעולם. אנחנו חיים בקצב גבוה של התרחשויות, משבר רודף הפגנה רודפת משבר. כל אירוע הוא פרסום ראשון, כל הפגנה היא חריגה בגודלה. 75 שנות עצמאות הפכו את הישראליות להייטק, כלכלה, מנועי צמיחה, חדשנות ומאבקים מחזוריים על דמותה של המדינה.

כמעט לא מדברים על מדינת העם היהודי, על אמונה בצדקת הדרך או על זקיפות קומה לאומית. אם אלה מוזכרים, יש מי שהופך אותם בהינף עט לגינוי בשם גזענות מדומה, או בביטוי המושאל "עליונות לבנה". האמת, נדמה שלולא תזכורת מתמדת למחיר החיים כאן (או למחיר החלופות בעברנו), אם לא היינו במלחמה מתמדת על זכות קיומנו - כבר מזמן היינו מאפשרים למחלוקות לפצל אותנו שוב. לא צריך לגלות מכאן עבור מחיר המילקי ואז לייחל לחזור לאדמה הספוגה בדם, שלמרות המחיר בצידה - היא גם הבית היחיד שהיה לנו מאז שהפכנו לעם.