רק ארבעה חודשים - זהו פרק הזמן הקצר שהספיק סרן אלחנן וילוז'ני לשרת בצבא של המדינה שנולדה בזכותו ובזכות בני דורו. ארבעה חודשי אימונים וקרבות, רצופי געגועים למשפחה ולבית, שבו כמעט לא הספיק להיות.
"אני יודע שזה פשע מצידי, אך תאמיני לי, יקירה, שאין לי זמן אפילו לנשום ממש, כי האוויר דחוס ומלא אבק", הסביר את שתיקתו במכתב לאשתו הדסה. "אני מנסה לעשות הכל כדי למלא כראוי את תפקידי, למרות שהוא קשה מאוד".
מילות המכתב הזה, כמו הפרטים האחרים מחייו הקצרים של וילוז'ני, נחשפים לראשונה בספר "בעקבות אלחנן" (הוצאת כרמל, בסיוע מכון ז'בוטינסקי), מאת אחיינו, חתן פרס ישראל באנתרופולוגיה, פרופ' יורם בילו. הם שופכים אור על אדם שמילא את תפקידו עד תום.
"בדרך כלל מתעוררים לעסוק בהיסטוריה המשפחתית מאוחר מדי", מקונן פרופ' בילו. "כאשר העניין בדורות הקודמים גובר, כל העדים לרוב כבר לא נמצאים עימנו. זה נכון במידה מסוימת גם לגבי הסיפור של דודי, אלחנן וילוז'ני ז"ל, אלא שלעזרתי באה מזוודה ישנה וגדולה. על קיומה של המזוודה למדתי מהדסה, אלמנתו של דודי, לקראת סוף חייה, כאשר היתה כבר מבוגרת מאוד.
"אלחנן נפל בכיס פלוג'ה בסוף 1948, בהיותו בן 28, והותיר אחריו אלמנה צעירה וילדה בת שנתיים. למרות המשבר הנורא והשכול, הדסה השתקמה ובנתה חיים חדשים. היא סיימה שני תארים בהיסטוריה והיתה למורה מיתולוגית בבית הספר בליך ברמת גן. אף שחלקה כמה פרטים על חייהם המשותפים, היא ביקשה שלא נציץ אל המזוודה, כי מצויים בה חומרים מאוד אישיים ואינטימיים. כבר השלמתי עם העובדה שלעולם לא ניחשף לתוכנה, אך לאחר שהדסה הלכה לעולמה התברר שהיא ביקשה שהמזוודה תועבר אלי".
אחרי שפתח את המזוודה המרופטת, בילו הבין שמצפה לו מסע אל העבר בעקבות חייו הקצרים והמסעירים של דודו. אוצר הזיכרונות שמצא בתוכה - יומניו של אלחנן, מכתבי האהבה בינו לבין אהובתו הצעירה וחומרים נוספים - כמו העביר אותו אל שנות ה־30 וה־40, אל הרגע שבו הכל התחיל.
טרגדיה של דור
"אהבתם ניצתה ממבט ראשון, כאשר אלחנן היה בן 18 והדסה בת 14 וחצי", מספר בילו. "למרבה הצער, היא התממשה באופן קמצני, כי רוב השנים שלהם ביחד - לפני החתונה ובמהלך הנישואים - הם למעשה לא היו ביחד. זה חלק מהטרגדיה של הדור ההוא, אנשים צעירים שהחליטו להקדיש את חייהם לבניין האומה, לגאולת ישראל פשוטו כמשמעו, בלי הפרזה. אלחנן לחם בשורות מחתרת האצ"ל, שהה במעצר הרבה זמן, אחר כך שירת שש שנים בצבא הבריטי, שוב חזר אל האצ"ל, ובהמשך התגייס לצה"ל במלחמת העצמאות. רוב הזמן הזה היה רחוק מאהובתו, והגעגועים לבשו צורה של מכתבי אהבה קורעי לב".
אלחנן נולד ב־1920 בעיירת אוסטרולנקה בפולין, והיה בן הזקונים במשפחת וילוז'ני. "כל חייו של אלחנן עברו כאילו כדי להתאים לסיסמת 'אף על פי', שהוטבעה על ידי ז'בוטינסקי - אפילו הגעתו לעולם", מציין בילו בחיוך.
"משה, אביו, נעלם במהלך מלחמת העולם הראשונה. כולם היו בטוחים שנספה, ושפרידה אשתו נשארה לבד עם חמשת ילדיהם. אלא שבתום המלחמה קרה הנס, והוא חזר. התברר שנמלט לרוסיה, שהה במחנה שבויים, חזה במהפכה ושמע את נאומי לנין וטרוצקי, היה לקומוניסט לשבועיים, ובכל זאת שב אל בני ביתו ואל אורח חייו".
הפרחח שהפך ללוחם
כאשר היה אלחנן בן 8, המשפחה עלתה לארץ והתיישבה בת"א. אלחנן הסתגל במהירות, ואפילו נחשב לצבר. "הוא היה פרחח לא קטן, ילד של חוף הים התל־אביבי", צוחק בילו. "כבר כנער היה כריזמטי מאוד. לא אהב ללמוד, אבל נהנה מספורט, והיה משוגע על כדורגל. יותר מכל, הוא הנהיג אחרים והוביל אותם אחריו. הצטיין כמי שיודע למשוך בני נוער, ובהם כאלה שנמצאים בשוליים".
כיאה לבן למשפחה רוויזיוניסטית שהעריצה את ז'בוטינסקי, אלחנן מצא את מקומו בבית"ר, ובמהרה הפך למדריך מסור בתנועה. במחנה העבודה של בית"ר היה אחראי לפלוגה שיצאה לזכרון יעקב בזמן המרד הערבי, כדי להחליף פועלים ערבים בבציר. אחר כך הקים את סניפי בית"ר ברמת גן ובשכונת שפירא והיה לאחד ממייסדי קבוצת הכדורגל בית"ר תל אביב.
באופן טבעי, נאמנותו לערכי בית"ר הובילה אותו אל הארגון הצבאי הלאומי, ומשם למעצר בידי הבריטים, בעת שנחשד על ידיהם בפעילות מחתרתית. למרות זאת, כאשר האצ"ל התפלג עם תחילת מלחמת העולם השנייה, וילוז'ני הלך עם דוד רזיאל ולא עם אברהם שטרן, ונענה לקריאה להצטרף אל הצבא הבריטי כדי להילחם בגרמנים.
"הוא שירת שש שנים מתסכלות ביותר, כי כמו כל חבריו בני היישוב העברי מימין ומשמאל רצה להילחם בנאצים, ובמקום זאת הוצב בחיל משמר במדבר המערבי", מסביר בילו. "אלחנן קונן על חוסר המעש בזמן שהמלחמה האמיתית מתרחשת באירופה, וכתב בלעג שרואים בהם 'נוטרים', גפירים ששומרים על שקי חול בבנגאזי כדי שערבים לא יגנבו אותם. יתרה מזאת, כשלבסוף הוחלט על הקמת הבריגדה היהודית הלוחמת, הגורל גרם לו להחמיץ אותה: הוא חזר אל ביתו בארץ ישראל חולה מאוד, אושפז במחנה סרפנד, וכך פספס את 'הכרטיס' לחזית. אני חושב שההחמצה הזאת רבצה על ליבו, ובמידה רבה הכריעה את כיוון חייו".
שומר הראש של בגין
בתום מלחמת העולם השנייה וילוז'ני שוחרר מהצבא הבריטי ושב לאצ"ל כמפקד גדוד. עם פרוץ מלחמת העצמאות הוא השתתף בהתקפה על יפו, ונגרר לאחד הפרקים הדרמטיים ביותר שידעה המדינה היהודית הצעירה.
"עם הגעת האונייה 'אלטלנה' אל חופי הארץ, אלחנן עלה על סיפונה בכפר ויתקין יחד עם אנשי אצ"ל נוספים, ובהם מפקד המחתרת מנחם בגין", מספר בילו. "יש ראיות חד־משמעיות שהוא מונה להיות שומר ראשו של בגין - 'להגן על היקר לנו מכל יקר', בלשון אחת העדויות. אני חושב על הרגע הזה בחלחלה: תחילת ההתנגשות בין צה"ל של בן־גוריון לבין האצ"ל של בגין, שהיתה עלולה להוביל למלחמת אחים, ודודי אמור היה לגונן בגופו על מי שאולי היה מטרת ההפגזה מהחוף.
"אלחנן היה בין האחרונים שקפצו מאלטלנה ושחה אל החוף. המיתוס המשפחתי שלנו גרס שהוא לקח את בגין על גבו, אבל זה כנראה לא נכון. כך או אחרת, ברור שאלחנן עזר לאחרים להגיע לחוף, ועל החוף הוא מצא ידיד נעורים שלו, שנפל מכדורי צה"ל.
"הטראומה הזאת הכניסה אותו לדיכאון, אך ענייני השעה לא נתנו לאלחנן לשקוע במרה שחורה. בשל האופטימיות והכריזמה שהיו לסימן ההיכר שלו, וכן בזכות היידיש שבפיו, מפקד האצ"ל בתל אביב פתחיה שמיר הטיל עליו לטפל בעולי אלטלנה, רבים מהם ניצולי שואה".
כמה ימים אחרי הטרגדיה של אלטלנה וילוז'ני התגייס בראש פלוגתו לצה"ל. "חשוב לומר זאת בימים האלה: הוא הצטרף לחיילים, שחלקם ירו עליו בזמן ההתקפה על אלטלנה", מדגיש בילו. "אמנם בן־גוריון וראשי צה"ל לא רצו פלוגות אורגניות של אצ"ל בשורות הצבא, וחבריהן פוזרו בין היחידות, אולם רבים יצאו מייד לחזית המצרית. אלחנן הפך למ"פ בגדוד 54 וקיבל לידיו פלוגת ניצולי שואה, יוצאי מרוקו ואחרים שלא נראו בעיני ממוניו לחומר לוחמים טוב. למרות ההתחלה הצנועה, ובזכות המנהיגות, הדוגמה האישית וחוש ההומור המופלא, הוא הפך אותם לפלוגה מצוינת".
במהלך ההפוגה בין הקרבות אלחנן ניצל את השהות בבסיס בנגבה כדי להרחיב את מיומנויות הלחימה של חייליו. הלוחמים צוידו לראשונה בכידונים מותאמים לרובי מאוזר, וכך יכלו לתרגל את השימוש בהם בקרבות פנים אל פנים.
אלחנן עודד את חייליו ללוות את נעיצת הכידונים בשקים המלאים, ביקש שייצגו את האויב בצרחות "דקור", "בתק" ו"חסל" בכל שפות האם שלהם, וניצח בהתלהבות על בליל השאגות שעלו מגרונות ניחרים בעברית, בצרפתית, בערבית, ביידיש, ברוסית ובספניולית.
האימונים השתלמו, והפלוגה של אלחנן הפתיעה את כולם בקרב על כיבוש חוּלֵיקָאת (חלץ של היום). האויב המצרי ארגן במקום מערכת שלמה של ביצורים, שחסמה את הדרך לנגב המנותק. חיילי גבעתי הסתערו על המצרים לילה־לילה וספגו אבידות כבדות. אחד מששת המוצבים של חוליקאת הוקצה לגדוד של אלחנן, אך פלוגתו, שנחשבה לפחות איכותית לעומת הוותיקות, הושארה תחילה בעתודה. רק לאחר שהסתערות ראשונית של פלוגה אחרת נבלמה, הגיעה שעתם היפה של וילוז'ני וחייליו.
"הם התנפלו על קווי המצרים בצרחות מעורבבות בכל השפות, כמו באימונים, ושטפו את המוצב", משחזר בילו. "נפילת חוליקאת לידיהם סימלה את אחוות הלוחמים של היהודים מכל הגלויות, והכריעה את הקרב על פתיחת הדרך לנגב".
אברשה בן־משה, פקודו של אלחנן מימי האצ"ל, תיאר את שהתרחש במשלט אחרי הכיבוש, בכוונו את אור הזרקורים אל מפקדו הנערץ: "משהאיר השחר היתה הגבעה בידי צבא ישראל. השמחה במקום היתה גדולה. עיתונאים, צלמים ואנשי הפיקוד הראשי החלו להגיע למקום. כולם בירכו את סרן וילוז'ני, שלו היה החלק המכריע בכיבוש הגבעה. רק הוא לא שמח. הדמעות לא הפסיקו לזלוג מעיניו. היו אלה דמעות גיל וצער כאחד, שמחה על הקרב הגדול שהצליח וצער ויגון עמוק על האחים לנשק הרבים שנפלו, שאינם עוד".
רצה הגורל, ווילוז'ני הרוויזיוניסט היה לזמן מה למפקד האזור עיבדיס, ובתוכו קיבוץ נגבה של השומר הצעיר, שזוהה עם הדרת תלמידי ז'בוטינסקי ודחיקתם לשוליים.
באופן סמלי לא פחות, כעבור שבועיים הגיע הקרב האחרון של אלחנן. למשימה הזאת של תקיפת דרך בורמה המצרית פלוגתו כבר נשלחה ראשונה להסתערות. צרור אקראי שנורה מהמוצב המצרי פגע בראשו בדרכו אל היעד, כאילו כדי לאותת שתפקידו בעולם זה מולא בהצלחה.
עוד גיבור שנשכח
"בתו של אלחנן שמעה כעבור שנים כי היה ללא קסדה בעת שפגע בו הכדור הקטלני", מבהיר בילו. "לפי הגרסה הזאת, במסדר היציאה לקרב הוא מסר את קסדתו לאחד מחייליו, ולא היה מצויד בכובע מגן. לא נדע בוודאות אם זה נכון, אבל בהכירנו את נדיבותו ואת דאגתו של אלחנן לחייליו, אולי לא צריך לפקפק בה.
"אלחנן אף פעם לא החמיץ הזדמנות לצאת לסיור או לקרב, גם אם דרגתו כמ"פ לא חייבה אותו להוביל כל צוות קטן. לתחושתי, הוא ביקש לפצות על החמצת הלחימה בנאצים, חוסר היכולת להציל את הרוגי אלטלנה והחמצת כיבוש יפו, שבו פיקד על המסייעת.
"אלחנן לא זכה להנצחה ראויה, זולת הנצחה במסגרת סקטוריאלית מצומצמת", מצר בילו.
"בדומה להרבה גיבורים קטנים של מלחמת העצמאות, זכרו נעטף במסך של שתיקה. הדבר נבע מכמות הנופלים הגדולה במלחמה, אך גם מהעובדה שלא השתייך לצד השולט בחלוקה הפוליטית של אותם הימים.
"חשוב להציל מהשכחה את אלחנן ודומיו, שכוננו בגופם את מלכות ישראל השלישית, ולתת לו ולהם קול. נקווה שהמלכות הזאת תמשיך להתחזק ולפרוח".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו