כשפרצה המדינה, אחד העוזרים הקרובים ביותר של דוד בן־גוריון נבהל מחשבון שהגישו לו: סך מיליון לירות, משהו שנראה לו כמספר הכוכבים שבשמיים. הלך ללוי בן דבורה - הוא לוי אשכול - ואמר לו שהוא מפחד לחתום על זה. אמר אשכול: "יונגערמאן, בוא, אני אלמד אותך איך בונים את מדינת ישראל: קודם בונים את הצריף, ואחר כך מחפשים מי משלם".
ככה זה נראה אז, כשהמצב הכלכלי בישראל היה לפי מצב הרוח של יהודי אמריקה וכמה תרומות הם מוכנים לשלש. צריך להבין: עד לפני כ־30 שנה היית מדבר על "כלכלת ישראל", וחשבו שזאת התחלה של בדיחה. מאז הגיעה ישראל מבחינת הנכסים הפיזיים שלה למקומות שאשכול, בן־גוריון ומנחם בגין לא יכלו לדמיין בראשית הדרך. הם חשבו על צריף, על הולכת זרזיף מים מהירדן לנגב.
היום הכסף בונה את ישראל לגובה, בעיית המים באופן עקרוני נפתרה, והארץ הקטנה מפרנסת אוכלוסייה הגדולה בערך פי שלושה ממה שחשבו בזמנו הבריטים ואבות הציונות שאפשר להכניס לכאן.
ב־1967 כתב בעל טור בכיר ב"ניו יורק טיימס" כי "זאת תעלומה איך זה שמדינה, שחיה תחת לחץ מתמיד מבחוץ, לא עברה לשלטונו של מנהיג צבאי פופולרי". כלומר, איך זה שישראל נשארת דמוקרטית. כדאי לרשום את זה. יחד עם הנס הכלכלי, גם הוויית חיינו הפגומה והלא־מושלמת כחברה חופשית היא נס. אבל בשביל הישראלים זה המובן מאליו. הסיבה היא האוצר האנושי של החברה.
ב־1961 נבנתה עיר חדשה - אשדוד. יוצאי מרוקו חסרי כל הפיחו חיים בחולות. היא יורשת את תל אביב, שכבר שכחה שילדיה שיחקו בחולות הזהב. חיו אז באשדוד פחות מ־5,000 תושבים. דיברו על חלום: עיר של 150 אלף עם נמל! היום חיים באשדוד כ־250 אלף. וכן, יש בה נמל, ולמרחקים מפליגות הספינות עם כל המנגינות הכרוכות בכך. אשדוד המרוקאית, הרומנית, החרדית והרוסית - פורחת.
אבל ישראל כחברה יכולה ללמוד לא רק מההצלחה האשדודית, אלא גם מהכישלון הקיבוצי שהפך להצלחה מסוג בלתי צפוי, הצלחה שאבות התנועה הסוציאליסטיים היו נדהמים ממנה אם היו פוקחים לרגע את עיניהם. הבנים והבנות שחירפו את נפשם במערכה הכבדה, זה סיפור אמיתי. אנחנו עוד זוכרים אותם. הם גדלו על תום ויושר ונכונות להקרבה.
אני חושב על אחי וחבריו במה שאני מכנה "מלחמת העצמאות השנייה שלנו", שנמשכה בין 1967 ל־1973. אם נזמין אותם שוב למסדר הנופלים, עם צבי וירון, אריה, אבנר, גידי וחגי, הם לא יכירו את הקיבוץ שאליו לא חזרו. הוא קרס. אך במקומו פורח יישוב כפול בגודלו, מפותח ומשוכלל בהרבה יותר מהקומונה הסוציאליסטית ההיא. כך גם ישראל עצמה, שהיא, כדברי קהלני, הלוחם האגדי, סוחפת וזורמת כמו נחל צין בחורף נאה. היא משתנה לנגד עינינו וחרף כל מחאותינו. היא חזקה יותר מכל חסרונותינו, כדברי המשורר. יש מה לחגוג, יש על מה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו