בימים שבהם עוד לא נולד המושג "טיול שאחרי צבא", עמוס פריד וחבריו עבדו קשה וחסכו כסף כדי לנסוע לטיול באירופה. זה היה בתום הסמסטר הראשון שלו בפקולטה להנדסת מזון בטכניון. ההסכם, לבקשתו, היה שלא מבקרים בגרמניה, דבר המלמד על הציונות שספג בבית הוריו.
בקיץ 1973 יצא עמוס עם זוג חברים לטיול המיוחל. החברים, בסופו של דבר, בחרו להפר את ההסכם. "אחי עמד במילתו - נפרד מהם והמשיך את הטיול לבד", מספרת אחותו נאוה. "הוא חזר ארצה בסוף ספטמבר, כמה ימים לפני יום כיפור. כשחזר התחילו השמועות על גיוסים בצה"ל. הוא התקשר לקצינת המילואים ואמר לה 'אל תשכחו אותי, חזרתי הביתה'".
ביום הכיפורים בצהריים כבר היה ברור שפרצה מלחמה. "אף אחד לא התקשר ולא פנה אליו," היא מספרת. "הוא היה עם חברים בגן החברים בנווה שאנן בחיפה. מישהו פתח טרנזיסטור עם BBC ודרכו הם שמעו שפרצה מלחמה. בלי צו ביד, הוא רץ הביתה וכפה על אבא שלי לקחת אותו למקום כינוס. ההורים שלי התחננו אליו - תאכל ותפסיק את הצום - הוא לא הסכים. הוא איים שאם לא ייקח אותו הוא יגיע לשם ברגל. בסופו של דבר, אבא שלי לקח אותו ללשכת הגיוס בחיפה והשאיר אותו שם. הייתי בת 16 אבא שלי תמיד היה גבוה עם מבט חודר בעיניים. אני זוכרת כמו היום איך אבא שלי חזר שפוף לגמרי. את המראה הזה לא אשכח לעולם".
ההורים חזרו בינתיים לעבודותיהם. האב עמנואל שב לעבודתו בחברת אתא. האם שרה הייתה מורה בבית הפקיד בעיר. במהלך הזמן הזה חוסר הידיעה אכל אותם מבפנים. אחרי כמה שבועות הגיעה גלויה. היה כתוב עליה "ערב סוכות - עוד חג כזה ואבדנו. אני בסדר גמור. מקווה שגם אתם בסדר".
"התרגשנו מאוד", נזכרת נאוה. "הודענו לכולם שיש דרישת שלום מעמוס. למעשה, לא ידענו שהוא כבר לא בין החיים".
"אמא שלי אמרה: 'נאוה, עמוס נפל'"
עמוס נפל בסוכות א' בשעה 12:20 בצהריים - יום אחרי שהוא כתב את הגלויה. נאוה זוכרת לפרטי פרטים את הרגע שבו התבשרה על מותו. "זה היה יום שישי בצהריים. דיברתי בטלפון עם יהודית, חברה של אמא שלי שהייתה לה בת בגיל של עמוס, אבל מערכת היחסים בינינו הייתה מאוד קרובה. היה לנו טלפון נייח בכניסה של הבית בפינת האוכל".
"אני ישבתי עם הגב לטלפון ועם הפנים לחזית הכניסה. ההורים לא היו בבית. הייתי בטוחה שהם בעבודה. פתאום שמעתי המולה, שמעתי את אמא שלי מזכירה את השם שלי - ואז נפתחה דלת הכניסה. אני רואה את ההורים שפופים לגמרי ומאחוריהם המון אנשי צבא. אני אומרת ליהודית בטלפון שקרה משהו וסגרתי את השיחה. היה לי כריך עם שוקולד ביד. הכריך נשמט, ואמא שלי אמרה 'נאוה, עמוס נפל'.
"נשארתי קפואה על הכיסא. אבא שלי לא הסתכל עלי, לא דיבר איתי והלך בפרוזדור ישר. אמא שלי התיישבה על הכיסא בפינת האוכל מולי. היא הייתה שקופה. חשבתי שמת מדבר אלי. בעיניים שלה לא היה צבע. בהינו זו בזו. הגיעו מלא אנשים, חברים, היה המון רעש. קמתי והלכתי לחדר השינה של ההורים. אבא שלי עמד עם הגב אלי ועם הפנים לח לון. עד יום מותו, 11 שנה אחר כך, אבא שלי עמד בחלון הזה עם הפנים לכביש בתקווה שעמוס יחזור".
אחרי מותו שמעו בני המשפחה על שעבר במלחמה. "עמוס איכשהו התגלגל והגיע לרמת הגולן", מספרת נאוה. "הוא לחם באוגדת 210 - גדוד שלחם כתף אל כתף עם חטיבה 179 בקרבות הבלימה מול המאמץ הסורי לפרוץ. עול הלחימה נפל על הטנקים, עם סיוע של לוחמי נגמ"שים וג'יפים. בימים הראשונים הוא עבר בין כוחות טנקים שונים. בכל פעם שהטנק שהיה בו נפגע, הוא עבר לטנק אחר. יומיים לפני שהוא נפל שמעו אותו מסתובב ברמת הגולן ושואל מי צריך תותחן. 'אני תותחן ואין לי טנק', הוא אמר. כך הוא חבר לגדוד סיור ,134 שהיה תחת פיקודו של סגן אלוף )מיל'( חנני תבור. הגדוד הזה השתייך לאוגדה .36 זה היה הכוח המוביל בציר קונטרה דמשק".
לדבריה, ציר ההתקדמות היה מוגבל לתנועה. "היו שם מוצבים עתירי נשק נ"ט ומוגנים בשדות מוקשים. שם על קרב ההבקעה ליד ח'אן ארנבה, הגדוד עלה על מארב. שני הטנקים הראשונים עברו והשאר נפגעו. נהרגו שם 12 מלוחמי הגדוד, וביניהם עמוס, שהיה בן 22 בנופלו".
"לא ידענו שהוא כבר לא בין החיים"
נאוה שמילוביץ לבית פריד ,(65) נשואה, אם לארבעה וסבתא לנכדים, מתגוררת בקריית מוצקין. שנים רבות הייתה מורה ולאחר מכן מזכירה משפטית, וכיום היא בגמלאות. עמוס, אחיה הבכור, היה גדול ממנה בשש שנים. ארבעה ימים לפני השיחה שלנו, היא נזכרת, היה אמור לחגוג 72 שנה.
הוריהם עלו מרוסיה ומפולין. המשפחה, היא מספרת, הייתה מאוד ערכית וציונית. "ההורים שלנו הקימו את הארץ הזו", נאוה מתגאה. הם היו שני ילדים ששירתו בהגנה. "אמא שלי השתתפה בשחרור היישוב היהודי ביריה, הסמוך לצפת, ולקחה חלק במערכות מול הבריטים בחיפה ברחוב העצמאות. אבא שלי היה קצין בצבא הבריטי מחד, ומאידך הגן על סליק בנווה שאנן שבחיפה, שבה גרנו בילדות שלנו, שהיה מוסתר בבית הספר תל חי ברחוב הגליל שבשכונה".
שני האחים חיו וגדלו ברחוב הגליל 90 בחיפה. ביסודי למדו בבית הספר תל חי ובתיכון בעירוני ג'. "היינו קרובים, אבל לא מהפן הזה של לספר סודות אחד לשני, אלא מבחינת הדאגה והאחריות שהוא חש כלפיי. ההורים עבדו ורוב היום היינו לבד. הוא דאג לי, הכין לי את הכריכים בבוקר, סירק אותי ואסף לי את השיער. שיחקנו ביחד, הוא היה אח מגונן ומעודד. כשהוא היה משחק עם חבריו הבנים, בעין השנייה היה בודק עם מי אני משחקת. הוא הקרין לי ביטחון.
"כשעברתי לחטיבת הביניים והוא כבר היה בוגר, הוא דאג איך אסתדר ואסתגל וטרח לבדוק אם אני בסדר ומצליחה בלימודים. הייתי די מפונקת, ולו היה לב רחב. אפשר לומר שהוא די נתן לי לסובב אותו על האצבע הקטנה. הכל היה לפי השיגעונות שלי".
"אחרי כמה שבועות הגיעה גלויה: 'אני בסדר גמור. מקווה שגם אתם בסדר'. הודענו לכולם שיש דרישת שלום מעמוס. למעשה, לא ידענו שהוא כבר לא בין החיים"
לדעתם הגנרלים היו אחראים לאוזלת היד במלחמה
לעמוס הייתה אהבה אבסולוטית לטבע. "הוא תמיד הסתובב עם מגדיר צמחים ומצלמה, ובכל הזדמנות לקח אותי לטייל והיה מסביר לי על כל צמח, חרק ופרח. הוא היה מזכיר לי שאסור לקטוף. כך הוא סחף אותי ואת ההורים שלי בהתלהבות שלו. היינו נוסעים ברחבי הארץ כדי לראות, להכיר ולדעת.
"ספגנו המון ערכים ציוניים, גם בזכות ההורים. למשל, כשנסענו לבקר חברה של אמא שלי באשקלון, ההורים היו צריכים לקחת מראש חופש. התגלגלנו בתחבורה ציבורית, ואבא שלי עמד על זה שנעצור ביד מרדכי, נפקוד את האנדרטה של מרדכי אנילביץ' ומשם נמשיך בטיול. לכל טיול היה ערך מוסף - מהוריי, בסיפור הקמת המדינה והתלאות; ומאחי, שהיה מצלם כל פרח ומנסה לתפוס כל חרק".
בבית פריד, הצבא היה פרה קדושה. "לא היה אפשר לומר מילה בגנות התנהלות הצבא או הדרך שבה המפקדים מתנהלים", היא אומרת. כשעמוס התגייס לשירות סדיר, הוא התגייס כאמור לשריון. "הוא התמקצע כתותחן על טנק מסוג צנטוריון", מסבירה נאוה. "הוא מעולם לא הפר פקודה ולא התחצף. הוא היה מאוד צייתן ואחראי, והחברים שלו ואנשים שהיו סביבו ידעו שעליו אפשר לסמוך. אם ניתנה פקודה, היא מתבצעת מא' ועד ת'. עמוס כונה בכינוי 'המצפון', כי קודם כל הוא היה עוזר לחברים. היה לומד איתם ומעודד אותם. הם ידעו שאצלו לא מחרטטים ולא מקצרים את הדרך".
פעם אחת, היא נזכרת, עמוס העז לבקר בפני הוריו את הנעשה בצה"ל: "דיברנו הרבה על השירות הצבאי, ובאחת השיחות שהיו בבית הוא אמר להורים 'הרבה דברים השתנו מאז שהקמתם את המדינה. הסדר עוד לא התגייס והבלאגן עוד לא השתחרר' - כלומר בצבא יש בלאגן ועיגולי פינות, דברים שהוא לא היה רגיל אליהם. אבא שלי מאוד נפגע, כעס עליו ולא דיבר איתו. שבועות רבים עמוס לא הגיע הביתה, ואבא לא הסכים לדבר איתו ימים ארוכים עד שהתרצה".
אחרי מותו של עמוס, שרה ועמנואל כבר לא היו אותו הדבר. "הם שלחו מכתבים לשר הביטחון, לראש הממשלה, לרמטכ"ל ולכל מי שהתבטא נגד הצבא באיזו צורה שנראתה בעיניהם חריפה. את זה ידעתי בדיעבד, כשאמא שלי נפטרה לפני עשר שנים וגיליתי את המכתבים שהיא כתבה לכל הגורמים שהיו מעורבים בהתנהלות במלחמת יום הכיפורים.
"בטקסטים האלה ראיתי גם כמה הם סבלו והתייסרו ורצו להביא את הצדק החוצה. לדעתם, גולדה מאיר, הרמטכ"ל דוד אלעזר, והגנרלים היו אחראים לחוסר המוכנות במלחמה הזו ולאוזלת היד. בכל מדיה אפשרית הם כתבו על כך ודיברו על כך. לימים אמא שלי הייתה סגנית יד לבנים בחיפה, ופעלה המון בנושאי השכול והזיכרון".
באחד המכתבים, היא מגלה, ההורים קיבלו תשובה מהשר והרמטכ"ל לשעבר באותם הימים, חיים בר לב, כי לימים בקו בר לב היו שני טנקים בלבד. "אבל ההורים חיו חיים מקבילים למעני, כדי שאוכל להתנהל כרגיל. הם לא מנעו ממני דבר - לא בילויים עם חברים, לא לצאת לטיולים ולא כל בילוי. הם שידרו שהחיים ממשיכים כרגיל. הם השתדלו לחייך ולשמוח בשבילי ופינקו אותי בלי סוף. אני, מנגד, חשתי אחריות עצומה לדאוג להורים שלי, אבל הם לא נתנו לי לדאוג להם. הם אספו את עצמם למעני".
מתוך החוויות נוצר סיפור הקומיקס
משהו נשבר בהם באופן שבו הם הסתכלו על המדינה?
"נוצרה בהם חוסר הבנה לאוזלת היד. לבי טחון העצמי, להתרברבות של 'לי זה לא יקרה' - ובכך למעשה לעצימת העיניים ולאי עמידה על המשמר. אבל כל הזמן הזה הצבא והמדינה המשיכו להיות ערך עליון עבורם".
סיפור מערכת היחסים בין נאוה לעמוס הופיע בספר הקומיקס "כל העולם היה בינינו", שהוא חלק מפרויקט בשם "אני ואחי" של עמותת "האחים שלנו". העמותה, שפועלת באופן התנדבותי ומתרומות, הוקמה ב 2017 על ידי אחים שכולים ומתנדבים מתוך רצון לבנות בית ושייכות, מקום ובמה לקהילת האחים והאחיות השכולים במדינת ישראל. "זו עמותה נפלאה של מלאכים", היא אומרת.
הספר כולל 14 סיפורים על מערכת היחסים בין אחים שכולים לבין אחיהם הנופלים, ואויר בידי מאיירים. הפרק על נאוה ועמוס נקרא "המצפון". "לאחים היה מפגש עם המאיירים", מספרת נאוה. "סיפרנו על האחים שלנו, ומתוך הסיפורים הללו נולד הספר. המאייר שלי, דור כהן, צילם תמונות של אחי, ומתוך החוויות שלי יצר את סיפור הקומיקס.
"מאוד אהבתי את מה שיצא, ומאוד התרגשתי. הייחוד הוא לנסות לעזור לנו לצאת לחיים, לחיות את החיים, לקבע את הזיכרון של האחים שלנו. אצלי האסון קרה לפני 50 שנה. היום יש לי נכדים. באמצעות הספר קל לי יותר לספר לנכדיי על אחי. יש לי נכד בן 9 שגמע את הספר בשקיקה, והוא יודע היום לספר את הסיפור שלו. הוא בא ושואל אותי שאלות, ויותר קל לי להתמודד עם האובדן והכאב. זהו פתח עבורי לספר דברים נוספים שהיו ביני לבין אחי. זו מטרה נעלה שעזרה לכל משתתפי הפרויקט".
"גם אחרי 50 שנה, הפצע לא הגליד"
החודשים האחרונים, שבהם נתגלע עומק המחלוקת בין חלקי החברה בישראל, קשים מאוד עבור נאוה. "הלב שלי שותת דם", היא מודה. "הפצע של ה-50 שנה לא הגליד, ואני לא מפסיקה לבכות. הלב שלי נשבר. לא לזה חלמנו ופיללנו. אח שלי לא היה מאמין למה שקורה פה, וגם לא יתר הלוחמים שמ סרו את נפשם. אני מרגישה שאני חיה בסרט אימה ומחכה להתעורר. לא פיללנו לשסע כזה, לקרע בעם, להתלהמות. לא לאלימות המילולית והפיזית. אני לא מבקרת - אין לי שום זכות - אבל אני לא מבינה איך אנשים אומרים 'אנחנו קמים והולכים'. אז מה, ניתן את המפתח? נעטוף אותו בסרט אדום וכולנו נברח מכאן? ואז יהיו פיגועים אנטישמיים שם בגולה, ולאן נחזור? למדינה שהשארנו בה ילדים וקשישים?".
זה מכאיב לך מאוד.
"זה כאב של אובדן. מלוות אותי תחושות תסכול ופספוס. למה לא יכולנו לשבת לסדר פסח, אני ואחי, יחד עם הילדים והנכדים? אני שואלת עכשיו על מה ולמה, על קרע כזה ועל שנאה כזו? הרי כולנו אחים. זו אדמה שני זונה מדם האחים שלנו. אפשר להיות גאים באנשים שמפגינים למען המדינה, זה בסדר להפגין ולהביע דעה. איש באמונתו יחיה, כל עוד הכל נעשה בצורה חוקית ולגיטימית. אני גאה במי שמשמיעים את קולם, אבל אני זו עקת - שאף אחד לא ייקח את החוק לידיים".
איך נשתף פעולה?
"אנחנו לא מחנות אויבים - אנחנו ישות אחת. אם לא תהיה המדינה, לא יהיה לאן ללכת. על הדמוקרטיה הזאת צריך להגן כמו ששומרים על אתרוג. מגילת העצמאות קמה כדי להיות דמוקרטיה, ואסור לוותר על זה".
"יש לי נכד בן 9 שגמע את הספר בשקיקה, והוא יודע היום לספר את הסיפור שלו. הוא בא ושואל אותי שאלות, ויותר קל לי להתמודד עם האובדן והכאב"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו