"לא הומצאה מילה לתאר את הכאב": ההורים של החיילים שנורו בבסיס נצרים עדיין מתקשים להיפרד

ליעל אוסמן לא היתה תחושה מוקדמת. היא התעוררה באותו בוקר של יום שישי לפני כמעט 20 שנה והכינה לעצמה קפה. גם כשבעלה סיפר לה שלפנות בוקר נהרגו שלושה ישראלים בנצרים שבחוף עזה, לא חשבה שבתה, עדי, ששירתה בבסיס נצרים, היא אחת מהם. היא ישבה ושתתה קפה בלי לדעת שחייה עומדים להתהפך בדקות הקרובות.

גם שרה אברהמי, אמא של אלון ז"ל, קמה לעוד בוקר רגיל של יום שישי. "אלון לא היה בבית שלושה שבועות. הוא התקשר בסביבות תשע בערב ביום חמישי, אמר לי שהוא מגיע למחרת ושאל אם אהיה בבית. אמרתי לו שברור, ושאכין לו גם את האוכל שהוא אוהב. קמתי רגיל, וכמו בכל יום, גם הפעם ראיתי חדשות, שם שמעתי ששלושה ישראלים נהרגו. לא אמרו 'חיילים', אני זוכרת שאמרו 'ישראלים'. התחלתי את הבוקר בכאב וצער על ההרוגים ועל המשפחות שלהם, אבל לא בדאגה. וזהו, ירדתי למטה להתכונן לבישולים. ב־7:50 דופקים לי בדלת. אני ניגשת ושואלת 'מי שם?', ואף אחד לא עונה לי. דרך החלון הקטן ראיתי דמות של חייל. תיארתי לעצמי שזה לא אלון, כי בחיים אלון לא מגיע בשעה כזאת. לוקח זמן לצאת מהבסיס שלו, וצריך רכב ממוגן ירי, הציר שם לא היה משהו שנוסעים בו חופשי. אבל אמרתי, אולי, מי יודע. אולי זה הוא עם התרגילים שלו, והוא לא אומר לי שזה הוא, בטח רוצה להפתיע אותי.

"אני פותחת את הדלת ואני רואה ארבעה אנשים, ועדיין לא נופל לי האסימון. לאחת מהם היה תיק, אחר כך הבנתי שהיא היתה רופאה. הם שואלים אותי מי אני, ואני שואלת אותם 'מה זאת אומרת מי אני?'. הם ממשיכים לשאול מי זה אלון בשבילי, ואני עונה להם שאני אמא שלו. הם נכנסים הביתה ואני שואלת 'מה קרה לאלון? קרה משהו לאלון?', והבנתי שאין אלון. הבנתי שמה שהודיעו ב־6:15, שלושת הישראלים שנהרגו, אחד מהם זה אלון שלי", מספרת שרה, וגם עכשיו, 20 שנה אחרי הבוקר הנורא ההוא, היא בוכה. 

המחבל חדר לבסיס - וירה

לשמעון שניאור (סניור) דווקא היה חשד. "אני לא יודע אם לקרוא לזה תחושת בטן. בפעם האחרונה שהקפצתי אותה לאוטובוס לצבא, היא ירדה מהרכב, התחבקנו, והחיבוק שלה היה מאוד שונה, עוצמתי כזה. זה הפליא אותי. לא הייתי רגיל לחיבוק כזה, אז נכנסתי לאוטו, נסעתי קצת ומייד עצרתי. הבטתי אחריה עד שהיא הסתכלה עלי חזרה, העיניים שלנו נפגשו, נופפנו אחד לשני ונפרדנו. זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי את שרית".

24 באוקטובר 2003 היה לילה ערפילי. בארבע לפנות בוקר, חדר מחבל לבסיס נצרים שבחבל עזה. הוא חתך את הגדר, ובחסות הערפל הכבד והחושך חדר פנימה. גם השומר שהוצב במרומי מגדל השמירה לא הבחין בו, והוא פתח בריצה לעבר מגורי הבנות. הוא נכנס לקרוואן של סמלת עדי אוסמן (19) מכפר סבא והרג אותה, ולאחר מכן הרג את סמלת שרית שניאור סניור (19) משוהם. את הצעקות והיריות שמע סמל ראשון אלון אברהמי (20) מאור יהודה, שקפץ ממיטת הקומתיים שבה ישן, תפס את נשקו האישי ורץ לעברו יחף. בדרך הוא נפצע מבזנ"ט, אבל המשיך לרוץ. המחבל ירה בו 17 כדורים והרג אותו במקום. במרדף שהתפתח לאחר מכן, נורה המחבל וחוסל. המחבל הצליח לצאת מהבסיס, אך כוח צבאי ביצע אחריו מרדף והרג אותו.

אמו של אלון, שרה, מספרת שהמעשה האחרון שלו היה חלק מהחינוך שקיבל בבית. אביו יצחק ואחיו שירתו בקרבי, ואפילו סבו גויס לגולני מייד כשעלה ארצה מפרס. היא קוראת למשפחתה "המשפחה הלוחמת", מאוד גאה בבנה ומספרת שפעל מתחושת שליחות, אחריות וחובה. "היה עוד מישהו בחדר שלו, וגם הוא שמע את היריות והצעקות, אבל הוא לא יצא מהחדר. אלון רץ החוצה כי היה מאוד־מאוד אחראי ואכפתי, ולא יכול היה להישאר אדיש למה שקורה מסביבו. הוא היה גיבור ופייטר רציני", היא אומרת ומוחה דמעה. "השאיר לי חלל בלב. למרות שיש לי ארבעה בנים, הוא היה משהו נוצץ, היה כתר כזה. אחד האחים הספיד אותו ואמר שהיינו עוגה עם חמש קומות, והוא היה הדובדבן למעלה. לא האמנתי שהוא נפל, כי לא מתאים לו".

"החיים בלעדיה שונים לגמרי"

לשמעון שניאור יש עוד שלוש בנות. שרית היתה הבכורה, ולאחר מותה נולדה לו בת נוספת, תאיר, שלדבריו נראית בדיוק כמו אחותה הגדולה, שמעולם לא פגשה. לאחר שהגיע קצין העיר עם בשורת האיוב, השתנו חייו לחלוטין. זיכרונו אבד לו, והוא מעיד שגם היום הוא בוכה הרבה, בעיקר כשמשהו מזכיר לו את בתו. "החיים בלעדיה נראים שונים לגמרי. התרגלתי למועקה בלב 24 שעות ביממה. אני בוכה כשאני שומע שירים או רואה סרט שאהבה, מסתובב במקומות שהייתי איתה, ליד בית הספר שלה או כשאחיות שלה מעלות זיכרונות. אולי הזמן קצת מקהה, אבל לא משכיח. אפילו כשאני צוחק - זה לא בא מאושר. זה קשה. אני חושב המון מה היא היתה היום. זה אחד הדברים הקשים, ואני חושב כמה ילדים היו לה, מי היה בעלה, מה היתה עושה, מה היתה לומדת. כשאני הולך לחתונות, בחופה אני רואה אותה במקום הכלה. אני מדמיין גם איך אני הייתי נראה אם לא היה פוקד אותנו האסון הזה".

"פתאום נכנס הביתה חייל", נזכרת יעל בבוקר ההוא. "כשהוא סיפר לי הרגשתי שנהיה לי חור בבטן, כאילו חטפתי אגרוף או טיל. צרחתי כמו חיה. בקומה השנייה הבת שלי התעוררה. היא היתה בת 14, ואני צועקת לה 'עדי מתה! עדי מתה!'. שמעו בכל השכונה את הצרחות שלי. אני זוכרת שחשבתי שאפילו לאמא פלשתינית אני לא מאחלת את הדבר הזה. שאלו אם אני רוצה לתרום איברים. אמרתי להם רגע, אני אפילו לא יודעת מה קרה לה. מתברר שהיא ספגה 25 כדורים ולא היה מה לתרום. ואז הגיהינום התחיל".

לפני מותה התקשרה עדי לאמה, אמרה שהיא חוזרת לשבת, ביקשה ספגטי ושניצל ואמרה לה שהיא אוהבת אותה. את המשפט הזה יעל לא שוכחת. בלילה לפני מותה צפתה עדי בסרט, אז התקשרה לחברתה לחדר לשאול איפה השאירה את המפתחות. כשלא מצאה אותם הלכה לישון בלי לנעול. כך הצליח המחבל להיכנס בקלות.

הרימון שנפל על מיטתה ולא התפוצץ העיר אותה כנראה. היא ניסתה להימלט. היא קמה ורצה, והמחבל תפס אותה בנישה בקיר, שם ירה בה צרור קטלני. "אני חושבת המון על הרגעים האחרונים שלה, מה היא חשבה, מה היא הבינה, אני גם חושבת מה איתה עכשיו. אני הולכת לקורסי קבלה להבין מה זה מוות, לאן הילדה הזאת נעלמה, זה מעסיק אותי כל הזמן. באו רבנים ואמרו לי שהיא הרוגת מלכות. לא הצלחתי לחלום עליה בכלל, חוץ מפעם אחת כשחלמתי עליה כתינוקת, ואמרו לי שזה מפני שאני לא מרפה. זה קשה מאוד להרפות.

"אי אפשר להגיד שזה עובר, הגעגועים אוכלים לנו את הנשמה. אנחנו כל הזמן חושבים מה היה קורה איתה עכשיו אם היא היתה בחיים. עדי היתה ילדה באמת מיוחדת, ואני לא אומרת את זה רק כי היא הבת שלי. היא היתה הדבק של הבית. היתה אהובה מאוד על אחיות שלה ואח שלה ואהבה מאוד את האחיינים שלה, והם אהבו אותה.

"בגיל תשע כבר ציירה מדהים, גם בצבעי שמן, משם עברה לשחק טניס והתגלגלה בגלגיליות כמו אחת בקרקס, ניגנה בגיטרה וכתבה שירים. היתה מאוד מוכשרת, דעתנית, טובת לב וחזקה מאוד, גם נפשית וגם פיזית. ג'דאית אמיתית. היא בנתה לעצמה יחידת דיור לגמרי לבד במחסן שלנו, קנתה אוטו קטן מהכסף שהיא חסכה, היתה טובה מאוד במחשבים ובטכנולוגיה. מדהימה.

"אי אפשר להגיד שזה עובר, הגעגועים אוכלים לנו את הנשמה. אנחנו כל הזמן חושבים מה היה קורה איתה עכשיו אם היא היתה בחיים"

"היא היתה ילדה מאוד חכמה וחברותית. כל הזמן ארגנה דברים לה ולחברות שלה. לפני הצבא היא עוד הספיקה לסגור טיול לקניה עם חברות. לטיול הזה היא קנתה מלא שקיות של סוכריות וכובעים עם הסמל של המסעדה, וחילקה לילדים בקניה. היתה לה כימיה טובה עם המקומיים, הם התאהבו בה. היתה שומעת איך הם מנגנים ומצטרפת".

לבני הזוג אוסמן יש מסעדה מוכרת בכפר סבא בשם סטקיית סבינו. בגיל 14 עדי כבר ניהלה אותה כשהוריה נסעו לחופשה. בגלל חריצותה ורצינותה, תכננו במשפחה שעדי תנהל את המסעדה באופן קבוע כשתשתחרר מהצבא. יעל מספרת שהיה לה לב רחום במיוחד, ולפעמים היתה נותנת לאנשים שלא היה להם כסף לאכול במסעדה ללא תשלום. "היא חסרה לנו מאוד. אנחנו מדברים עליה ובוכים, איבדנו נכס אמיתי". 

"היו לו ידי זהב"

"בהתחלה לא ידענו בדיוק מה היה, ידענו רק ששרית נהרגה כשמחבל פגש בה בכניסה לקרוואן שבו היא גרה. הרופא שטיפל בה נתן לנו תיאור מאוד־מאוד קשה, ועצרנו אותו באמצע. אז אני פחות או יותר יודע שהיא חטפה הרבה פגיעות, אבל עזבי. קשה לחשוב על זה", אומר שניאור בכאב.

שמעון מספר שבתו אהבה מאוד אנשים, ובמיוחד התחברה לילדים ולבעלי חיים. "היה לה לב רחב. בשבעה הגיע זוג הורים ששרית התנדבה ללמד את הילדה שלהם אנגלית. הם סיפרו שהיא היחידה שהצליחה לתקשר עם הילדה ובאמת ללמד אותה, כשהמורים שלה לא הצליחו. שרית היתה ילדה עם שמחת חיים, תמיד עם חיוך על הפנים, אהבה מאוד לצחוק. אף פעם לא שמענו מילה רעה עליה, לא מחברים ולא ממורים.

"אני מתגעגע לקול שלה. כשאני שומע אותו בסרט או בהקלטות - זה מחזיר אותי אחורה. אני מתגעגע לחיבוק שלה, לחיוך שלה. היא היתה כל כך מוכשרת, היא היתה יכולה להיות כל מה שהיתה בוחרת, לא היתה לה מגבלה. היא היתה תלמידה מצטיינת בכל התחומים, לא היה תחום שלא היה מושלם. החלום שלה היה להיות רופאה. היא היתה ילדה מאוד חכמה, ואני חושב שהיא היתה יכולה להיות רופאה טובה. אני מתגעגע אליה. לצערי, לא חלמתי עליה אפילו פעם אחת מאז שהיא הלכה".

"אלון היה בחור חברותי, אבהי, נעים ונדיב. היה לו חוש הומור נפלא, תמיד במרכז של העניינים", מעידה שרה אמו. "במדים של חייל הוא היה בריון, גדול, אבל מבחינתי הוא היה ילד... הוא היה מאוד ספורטיבי, אהב לשחק כדורגל וכדורסל. אהב חברים, וחברים אהבו אותו. היה חם לסובבים אותו. כשביקשו ממנו עזרה, הוא אף פעם לא סירב. בכל פעם שראה קטטה או ריב בין חברים - הוא היה בא ומפריד. כזה הוא היה, איש שלום".

שרה מספרת שהיה לאלון זיכרון פנומנלי, בור סוד שלא מאבד טיפה. בזכות כישרון זה, הוא לא היה צריך מחברות כדי לסכם את השיעורים והוציא ציונים מעולים במבחנים, אף שלא התכונן להם. הצטיינותו בלימודים לא באה על חשבון האופי השובבי שלו. "הוא היה מאוד מצחיק והיה מחקה את המורים שלו. לא פעם ולא פעמיים קראו לי לבית הספר בגלל זה. אי אפשר היה להתעלם מהנוכחות שלו. הוא היה רענן, חי ותוסס, כל הזמן צוחק.

"היו לי חמישה בנים. הוא היה מאוד מחובר אלי, מאוד עזר לי. היה חוזר פעם בשבועיים וחצי-שלושה מהמוצב שלו שבלב רצועת עזה, והייתי משאירה לו כל מיני מטלות שלא הייתי יכולה לעשות.והוא תמיד היה מוכן להושיט יד, גם לי וגם לאחים שלו, אף שהוא היה הכי קטן. היו לו ידי זהב, הכל היה יודע לתקן ולסדר. אם לפעמים הייתי עצובה, הוא היה שם לב ושואל. הוא היה קורא את הפנים שלי, מאוד רגיש אלי. ילד מלא חום ומלא אהבה", נזכרת שרה בכאב.

"עדיין לא הומצאה המילה שמתארת את ההרגשה של אמא שהבת או הבן שלה הלכו בצורה כזאת. 'יגון', 'צער', 'כאב', 'שכול', אין מילה שמתארת את הבומבה הזאת", חותמת אוסמן.