הסוד שנשמר בבטן: הבת שהלכה למסע בעקבות האב שלא הכירה

במשך שנים שמרה אביגיל יוחאי (49) סוד עמוק בבטן. אך יום אחד, בבחינת הבגרות הראשונה בכיתה י', הוא התגלה.

"מזכירת בית הספר נכנסה לכיתה עם מדבקות שבהן שמות התלמידים. היא שאלה 'מי זאת אביגיל אפרתי?'. היא חזרה על השם כמה פעמים וחשבה - 'אין לנו תלמידה כזאת'. התחיל בכיתה רחש, ואני הפכתי אדומה. הזדנבתי אחריה, ובשקט ניסיתי להסביר לה שזו אני. מישהו שם אפילו צחק עלי שאני לא יודעת איך קוראים לי. לך תסביר לאנשים שחייתי עם סוד שלא רציתי שיגלו".

הסוד שאביגיל שמרה בבטן היה שהאיש שהיא קראה לו אבא ונשאה את שם משפחתו, משה יעקובוביץ', לא היה אביה הביולוגי, שאותו לא זכתה להכיר.

אביגיל נולדה בפברואר 1974, בזמן שאביה, סרן אבנר־יהודה אפרתי ז"ל, הוגדר כחלל שמקום קבורתו לא נודע. כשנהרג במעוז מפרקת שבתעלת סואץ, ביום הראשון של מלחמת יום כיפור, היא עדיין היתה בבטן אמה, אהובה. על תפקודו בקרב קיבל אביה את עיטור העוז.

"מבחינתי, זה שהיה לי אבא שנפל במלחמה זה היה סוד. לאורך השנים גם כעסתי עליו", היא מודה. "סליחה, יצאת למלחמה כשידעת שיש לך אישה עם תינוקת בבטן, מה היה דחוף לך להיות כזה גיבור? אני כל השנים מנסה לסגור מעגלים ולהרכיב את החלקים הגדולים בפאזל שנקרא 'אבא אבנר'. אני כל החיים מחפשת שיספרו לי".

ביום שבו שבה מהברית של בנה, יאיר־אבנר, היא קיבלה טלפון. מהצד השני ביקשו לדבר עם "הבת של אבנר". זה היה גבר בשם יענקל'ה: "הוא לחם עם אבא שלי והזמין אותי למסע במצרים, אל קו המעוזים. הייתי שבוע אחרי לידה, אבל החלטנו שאני נוסעת. ראיתי את המראות שהוא ראה בסוף חייו, הייתי כמו איש צבא במדבר".

סרן אבנר־יהודה אפרתי ז"ל נולד בחיפה באוקטובר 1950, בנם הבכור של בלומה ואברהם־יהושע. היו לו שתי אחיות ושני אחים קטנים. הוא למד בישיבת הדרום ברחובות. הוא היה תלמיד מצטיין, עילוי שהוקפץ בין כיתות, והיתה לו תפיסה מהירה - אך הוא היה צנוע.

בסוף יולי 1968 גויס לצה"ל עם חברי גרעין "מודיעין" של תנועת הנוער החרדי "עזרא", והתנדב לנח"ל המוצנח. הוא סיים בהצלחה קורס קצינים, אך למרות ההצלחות הוא החליט להשתחרר מהצבא וללמוד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר־אילן. אז גם התחתן עם אהבתו הראשונה מגיל 16, אהובה.

יום אחד גילתה אהובה שהיא בהיריון: "זה היה החודש הרביעי, בסוף ספטמבר 1973, כשאבא שלי יצא לשירות מילואים", מספרת אביגיל. "לפני יום כיפור, אמא הגיעה לחנות הבשר של הוריה וחיכתה לטלפון ממנו. כשהתקשר, הוא שאל אם היא מרגישה את הדופק של התינוק. כדי לשמח אותו היא ענתה שכן, אף על פי שלא הרגישה. זו היתה שיחתם האחרונה, ועם הידיעה שיש לו אישה ותינוקת הוא יצא לקרב ונלחם עד טיפת הדם האחרונה".

עד טיפת הדם האחרונה

ביום הראשון למלחמה (6 באוקטובר) נפל סרן אבנר־יהודה אפרתי כשהמצרים כבשו את מעוז מפרקת שעליו פיקד. תחת ארטילריה כבדה הוא עבר מעמדה לעמדה כדי לסייע ולעודד את חייליו. כשנפצע קשה, הוא סירב לפינוי וחיפה על אנשיו - עד שנהרג. הוא מנע את חדירת הכוח המצרי ללב המוצב, ואפשר לאחדים מחייליו להיחלץ - מעשה שהעניק לו את "עיטור העוז", העיטור השני בחשיבותו, שמוענק על ידי הרמטכ"ל למי שחירפו נפשם בקרב.

שלושה חודשים לאחר שהמלחמה נגמרה חזרו השבויים, ואז העיד רופא המוצב שאפרתי נפל בקרב ושגופתו בבונקר. בשל העובדה שלא היה ניתן להיכנס לשטח, הוא הוגדר כחלל שמקום קבורתו לא נודע.

"כשנולדתי, לא ידעו מה עלה בגורלו. רק במאי 1974 נמצאה גופתו, והוא הובא לקבורה חצי שנה אחרי שהמלחמה הסתיימה. לאחר שנתיים אימא שלי נישאה לאיש צבא שאימץ וגידל אותי, ואז נולדו גם שני אחים. כל חיי סיפרו לי שהיה לי אבא גיבור שנפל במלחמה. תמיד הדהדה לי בראש המחשבה מה יקרה כשאגיע לגיל 23, הגיל שבו אבא שלי נהרג. אמרתי שבטוח יקרה לי משהו". ואכן, בגיל 23 היא ילדה את בתה הראשונה. "הרגשתי את ההורות שהוא לא הצליח לממש - ואני מממשת אותה".

בדרך של סבא

כיום אביגיל נשואה לשחר, והיא אימא לשלוש בנות ובן. הבת של אביגיל, שירה יוחאי, משרתת כמפקדת במחווה אלון, וממשיכה את הדרך המשפחתית של סבא שלה - חינוך ותרומה למדינה.

"גדלנו בידיעה שיש לנו סבא גיבור שנהרג במלחמה, יום הזיכרון זה היום שלנו. גדלנו ליד סבתא והרגשנו את זה בבית, כי לקראת יום הזיכרון היא מתחילה להתנהג קצת אחרת. כשאתה גדל אתה מתחיל להבין, ובכל שנה אנחנו מוצאים עוד נדבך בסיפור של סבא".

היא מוצאת שסבא אבנר עדיין מאוד רלוונטי לחייה: "הוא מלווה אותי בכל שלב. אבנר הוא חלק מהחיים שלנו בכל תחום. אני מפקדת של עולים חדשים, וכשאני מעבירה מערך שיעור על מלחמת יום הכיפורים אני מספרת עליו, מדברת עליו. גדלנו בבית שאף שהיתה בו טרגדיה - זו זכות להיות במשפחה הזאת. יש תקווה מאוד גדולה, ו־50 שנה אחרי - זו המשימה שלנו לזכור ולהנציח".