להקשיב לשקט שהם ציוו לנו | טור מיוחד

ההתחייבות המבורכת של ראש הממשלה וראשי האופוזיציה להרחיק את המחלוקות הפוליטיות מיום הזיכרון - התחייבות שהגיעה לאחר פניית "ישראל היום" - נועדה למטרה שניתן לסכם אותה במילה אחת פשוטה: שקט.

היום הקדוש הזה דורש שיהיה שקט מסביבו. שקט של געגוע. שקט של התייחדות. שקט של יגון שהוא גם פרטי וגם קולקטיבי. שקט של תפילת הלב.

זהו גם השקט שעם ישראל זקוק לו יותר מתמיד, לאחר חודשים של קיטוב חסר תקדים. שקט מאחה. שקט שיציין את שוך הסערה - ובתקווה, גם את סיומה הקרב. שקט שבו נוכל להביט האחד בשני שוב כאחים, ולוותר על מילים חדות וקשות בתמורה לחיבוק חמים.

השקט הוא גם המקום שהכי מתחבר עבורי לחלל שזכיתי להכיר בעצמי: בן כיתתי, דניאל (דני) כהן, זכרו לברכה.

למדנו יחד ב"ריאלי" בחיפה. הוא היה צייד וקלעי מצטיין, ונהג בשקט ובנשימה עצורה להמתין לרגע הנכון ללחוץ על ההדק. ובחברה, הוא ידע לפשר בוויכוח ולהמתיק מצב רוח באותו הביטחון השקט שאפיין אותו.

פעם אחת ישבנו יחדיו על ספסל המשאית שהובילה אותנו למחנה הגדנ"ע הרחק בדרום - נסיעה ארוכה ורועשת, שבה היה כמעט בלתי אפשרי לשוחח - ועדיין, בזיכרוני, כאילו פטפטנו כל הדרך.

אחרי התיכון התפצלו דרכינו. אני שירתי כקצינת מחקר בנס ציונה, ודני הפך לקצין קבע בחיל ההנדסה. הוא שירת את המדינה באותה הגאווה השקטה של דורות של ישראלים שהבינו את חובתם העליונה, ללא תהייה או היסוס. עד לאותו היום הארור בשנת 1970, שבו נפל בעת מילוי תפקידו במהלך הפגזה סורית בגולן. הוא הלך מעימנו והשאיר אחריו אישה ושני פעוטות.

בתמונותיו האחרונות דני נראה כמי שקפא בזמן. עדיין בן 24, עדיין עם אותו החיוך השקט. כמו כל חללינו - והם רבים כל כך, רבים מדי - הוא דמם לנצח.

מבעד לאותה הדממה אנחנו צריכים לשמוע גם קול בקשה: שנחיה, ושנחיה טוב, ללא פחד ממלחמה או ריבים מיותרים. בשלווה ובשקט.

הבה נכבד אותם בכך. זה המעט שנוכל לעשות.