"סגר כללי על אזור יהודה ושומרון ורצועת עזה", יוטל מחר בשעה 17:00, הודיע דובר צה"ל, שהדגיש כי יתאפשר מעבר במקרים הומניטריים, רפואיים וחריגים בלבד.
הטלת סגר על יו"ש לקראת ימי הזיכרון והעצמאות היא עניין שבשגרה. זו עמדת מערכת הביטחון מזה שנים. אך במדינתנו שר הביטחון לא קובע. המשפטנים קובעים. ב־2018, 2019 ו־2023 שרי הביטחון ליברמן, נתניהו וגלנט (בהתאמה) לא מצאו סיבה להחריג משפחות ערביות מיו"ש המבקשות להשתתף בטקס "יום זיכרון אלטרנטיבי", המתקיים בתל אביב. זאת למרות שהטקס אינו עניין הומניטרי או רפואי ושהמתיחות הביטחונית גואה בימים אלה.
היועמ"ש לשעבר מנדלבליט, לא ממש הגן בבג"ץ על עמדת ליברמן ב-2018. כפועל יוצא שלושת השופטים - שלא מסובך לנחש את עמדותיהם הפוליטיות (חיות, פוגלמן וברון) - כפו עליו לאשר ל-90 איש להשתתף בטקס. בשנה שאחר כך, בהנחיית בג"ץ ונגד עמדת נתניהו, עלה המספר ל־100 איש. השנה היועמ"שית גלי בהרב מיארה, אפילו לא מנסה להגן על עמדת שר הביטחון, יואב גלנט.
עמדתה של בהרב־מיארה, כמו גם התערבותו של בג"ץ בסוגיה, משקפים את העיוות המשילותי של קבלת ההחלטות בישראל. ראשית, מיארה אמורה להגן על עמדת שר הביטחון. זה תפקידה ויש תקדימים משפטיים המאפשרים לה לעשות זאת. סירובה, והעדר האפשרות של גלנט למנות פרקליט חיצוני שייצג אותו בבג"ץ, הם טירוף מערכות.
שנית, בהחלטתם לבטל את החלטת שרי הביטחון כתבו השופטים כי "אל לשר הביטחון להתערב בדרך בה משפחה מבקשת לבטא את השכול הפרטי שלה". זהו נימוק מגוחך ומוטה. המדינה מתערבת באלף ואחת דרכים באופן שבו משפחות מבטאות את כאבן. למשל בעיצוב האחיד של המצבות בבתי העלמין הצבאיים, שבג"ץ סמך עליו את ידיו. מדוע במקרה אחד מותר להתערב ובאחר לא?
בכפייתם על המדינה להפר את הסגר רק במקרה של "טקס הזיכרון האלטרנטיבי", בג"ץ ומיארה הם המתערבים הגדולים ביותר "בדרך בה משפחה מבקשת לבטא את השכול". שכן עשרות משפחות שכולות באות על סיפוקן במתן אישורי הכניסה לפלשתינים. אבל, אך מאות ואלפים אחרים, נפגעים פגיעה כואבת מקיום טקס שמבחינתן מחלל את זכר יקיריהן. לו רק המשפטנים בהיכל השן היו מעוניינים בכך, אפשר לקיים הטקס במועד אחר. בסירובם לדחוף לפשרה הם פוגעים לא רק במשפחת שכולות רבות אלא גם בעם כולו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו