קווים לדמותם: ספר הקומיקס המרגש של האחים השכולים

בשבוע הבא יצוין יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה. אחת מיוזמות ההנצחה האמנותיות המרגשות שבאו לאחרונה לעולם היא ספר הקומיקס "כל העולם היה בינינו", שמביא את סיפוריהם האישיים של 14 אחים שכולים.

זכרם של האחים והאחיות שנפלו בזמן שירותם הצבאי או בפיגוע טרור, מלווה מדי יום ובכל שעה את יקיריהם שנותרו. עמותת "האחים שלנו" יוצרת קהילה תומכת ומעצימה עבור האחים השכולים ומרחיבה את מעגל ההנצחה. מאיירות ומאיירים מובילים התגייסו כדי לייצר מהזיכרונות סיפורים קצרים ומצוירים.

"ספר זה והסיפורים המובאים בו הם זיקוק עשייתנו", מספר אליסף פרץ, ממייסדי עמותת "האחים שלנו". "העמותה נוסדה כדי לתת קול ובמה לאחיות ולאחים השכולים בישראל. הדרך שלאורה אנו צועדים היא 'בחייהם ציוו לנו את החיים', ואנו מקדישים את עשייתנו לבחירה בחיים מלאים ככל האפשר, כאן ועכשיו".

"חיבור בין ילדות לבגרות"

נועה קלנר, העורכת והמנהלת האמנותית של הפרויקט, מספרת על הקשר של האמנות להתמודדות עם האובדן. "הרגשתי שהכוח שיש לקומיקס לספר סיפור המחבר בין ילדות לבגרות ובין רצינות לקלילות - יכול לתת חיים לגעגוע האינסופי, שהוא חלק בלתי נפרד מהשכול.

"זה היה פרויקט מורכב ורגיש לכולם", מוסיפה קלנר. "והיכולת של המאיירים לבנות סיפור, לכתוב אותו ולתת לו צבע וחיים, יצרה את הספר המרגש הזה".

מה מייחד את הפרויקט בעינייך, על פני יוזמות הנצחה אחרות?

"זה ספר שלא נראה כמותו, בטח לא בארץ. הוא נותן הצצה ייחודית ואינטימית לתוך עולם השכול, שלצערי תופס נתח משמעותי מאוד מהחברה הישראלית. כולי תקווה שהוא יספק מעט ריפוי ותיקון במקום צער וכאב".

הספר "כל העולם היה בינינו"  צפוי לראות אור בימים הקרובים ויהיה זמין לרכישה באתר עמותת "האחים שלנו" וברשת חנויות הספרים של סטימצקי.

אחים בחזית

טל שיינברום, אחיו של רס"ל יניב שיינברום ז"ל

"אחרי שיניב נהרג, נשארתי לבד", מודה בעצב טל שיינברום (38), אחיו של רס"ל יניב שיינברום, שנפל במלחמת לבנון השנייה בשירות מילואים. "אמנם הלכנו את אותה הדרך, אבל החיים שלו נעצרו, ומאז ידעתי שאני רוצה משפחה גדולה. רציתי למלא את החסר".

יניב שיינברום נולד בחיפה, בזמן מלחמת לבנון הראשונה. הוא היה אחיו הבכור והיחיד של טל במשפחת עולים קטנה: האם מירטה עלתה ארצה מארגנטינה, והאב סרג'יו מברזיל. "גדלנו בבית דרום־אמריקני חם, שמח ומאושר. יניב היה אח גדול שמסתכלים עליו בהערצה, שאפתי להיות כמוהו. הוא היה מהחבר'ה הטובים והחכמים, נהג לקרוא ספרים בעברית ובאנגלית, ניטשה, קפקא, ואוטוביוגרפיות של מנהיגי עולם".

טל זוכר את יניב כנער ערכי, חובב ספורט מושבע ומדריך בתנועת נוער. "קראנו לו 'הסגן של אלוהים'", הוא מוסיף, "ותמיד היה נעים להיות בקרבתו". בינו לבין יניב יש הפרש של שלוש שנים בדיוק, מה שסיפק לא מעט סגירות מעגל מרגשות וגם רגעי אימה וחרדה איומים. "שנינו שירתנו בגדוד 50 בחטיבת הנח"ל. כשיניב השתחרר מצה"ל אני התגייסתי לסדיר, החברים שלו היו המפקדים שלי".

"משתדלים לבחור בחיים"

בזמן מלחמת לבנון השנייה יניב, שהיה בן 24, קיבל צו שמונה וגויס לשירות מילואים. היות שאחיו הצעיר היה בסדיר, שניהם לחמו בעומק לבנון, כל אחד בגזרה אחרת. יניב היה חלק מכוח מארב שתצפת על הכפר עייתא א־שעב שבדרום־מזרח לבנון בעת הקרב לכיבוש הכפר. טיל נגד טנקים פגע בעמדה, והוא נהרג. באותו הזמן טל היה חייל בסדיר רגע לפני שחרור, ונמצא בעומק השטח.

"מהרגע שהבינו שיניב נהרג, נוהל מבצע שלם להוציא אותי מעומק לבנון", טל נזכר. "שלחו מסוק, אבל היתה התרעה על ירי, וגם נסיעה בטנק היתה מסוכנת מדי. בסוף, אחרי שעות ארוכות, הוחזרתי בארבע בבוקר לארץ על ידי מסוק. כל הזמן הזה ההורים שלי היו בחרדה, שהבן היחיד שנותר להם נמצא באמצע לבנון". חרף הטרגדיה עודדו אותו הוריו להמשיך בחייו. כמו יניב, טל יצא לטיול הגדול בדרום אמריקה. כיום הוא אב ליובל (5) ולנגב (3): "כל אות ראשונה לקוחה משמו של יניב, מה שאומר שכדי להשלים את הסדרה אנחנו צריכים ארבעה ילדים. אנחנו משתדלים לבחור בחיים, אני עדיין עושה מילואים, אבל המשפחתיות חשובה לי יותר מכל" .

24 השניות האחרונות

גיא בר־שי, אחיו של רס"ן שי (שייקה) ברנשטיין ז"ל

"בלילה שבו אחי נהרג", נזכר גיא בר־שי (44), אחיו של חלל צה"ל רס"ן שי (שייקה) ברנשטיין ז"ל, שנפל במלחמת לבנון השנייה, "הציעה אחותי רויטל שנשנה את שם המשפחה מברנשטיין לבר־שי: בר כי אהב את הטבע, ושי - על שמו".  

כשקיבל את דרגת הסא"ל, גיא היה גאה לחתום בשמו החדש. "שי איתי בכל חתימה, בכל מכתב רשמי, בשבילי זה להחיות את הזיכרון".

שי נולד בבאר שבע, בנם של אלה ושלמה ואחיהם הצעיר של מיכאל, רויטל וגיא. הוא היה ילד שובב שגדל לנער מצחיק ואיכותי. "יש בינינו הפרש גילים של ארבע שנים. היינו יחד ביסודי וגם בבית הספר של חיל האוויר. משחקים יחד כדורגל, רבים ויוצאים לשתות יחד. שי היה ילד רגיש, מנהיג אמיתי, כזה שקוטף פרחים לאמא, שבוחרים אותו ראשון בכל משחק כדורגל, אבל גם תמיד ידע להסתכל על אלו שנשארו מאחור. לימים, זה ניכר בו כשהפך לקצין ומפקד".

היום שאחרי יום ההולדת

שי התגייס תחילה לקורס טיס, אך לאחר כמה חודשים הגיע לחיל השריון. הוא התגלה כמפקד מעולה, דומיננטי ומסור לחייליו, וסיים קורס קצינים בהצטיינות. באוגוסט 2006, בזמן מלחמת לבנון השנייה, היה בתפקיד מ"פ מבצעי של גדוד 9 בחטיבה 401. גיא אחיו היה באותו זמן קצין בחיל האוויר. רק לאחרונה השתחרר מצה"ל לאחר 25 שנות שירות.

השיחה האחרונה בין גיא ושי הפכה לחלק מספר הקומיקס. "באותה תקופה שוחחנו הרבה בטלפון. יום לפני שנהרג חגגתי יום הולדת, והוא התקשר שלוש פעמים לאחל לי מזל טוב. הוא התקשר בזמן שהייתי בנסיעה ועצרתי את הרכב בצד.

"זו היתה שיחה מאוד קצרה", גיא נזכר, "24 שניות בסך הכל. פתאום במהלך השיחה יצא לי 'אני אוהב אותך', וממש יכולתי לראות את עצמי מחבק אותו ונותן לו נשיקה. אלו היו המילים האחרונות שלי אליו".

במהלך הקרב בסלוקי, שי ניסה לחלץ טנק תחת אש כבדה, נהג בקור רוח ובחר שלא לסגת. בזמן שחיפה על חייליו, נפגע הטנק שלו משני טילי נ"ט. הוא נהרג יומיים לפני תום המלחמה, כשהיה בן 24. לאחר מותו קיבל ציון לשבח על שהפגין אומץ לב, גבורה, מנהיגות תחת אש ורעות לוחמים.

דפיקה בדלת לפני הגן 

שני לוי־חדד ועדי לוי, אחיותיו של סמ"ר זיו לוי ז"ל

"אני זוכרת את החיוך הכובש על פניו", מספרת שני לוי־חדד (38), שאיבדה את אחיה, לוחם השייטת זיו לוי לפני 33 שנים, כשהיתה רק בת 5 וחצי. "אני לא יכולה לשכוח את הבוקר שבו הודיעו לנו שהוא נהרג, מאז השתנו חיינו מקצה לקצה". לשני אחות תאומה, עדי. זיו היה האח השני במספר במשפחה: שולמית הבכורה, רפאל היה צעיר מזיו בשנתיים, ובהפרש של 12 שנים נולדו ליוסף ולבת שבע גם שתי התאומות שני ועדי.

זיו היה ילד חייכן, חברותי, אהב מתמטיקה ופיזיקה, השתתף בפרויקט "נוער שוחר מדע" וסיים בגרות בהצטיינות. זיו אהב ספורט, ולאחר מותו התקיים לזכרו יום ספורט בתיכון עירוני ד' בתל אביב, שבו סיים את לימודיו. זיו התגייס באוגוסט 1988 ליחידת שייטת 13 בחיל הים ועבר מסלול קשה ומפרך. "כולם אהבו אותו. תמיד עם חיוך גדול מאוזן לאוזן. בשבתות המשפחה היתה מבקרת אותו בבסיסים השונים שבהם היה במהלך המסלול. הוא היה גאווה מאוד גדולה להורים, למשפחה ולחבריו".

"חיילים במדים עומדים בכניסה"

עדי עדיין זוכרת את חגיגות יום ההולדת ה־20 של זיו עם המשפחה והחברים, חגיגות שסימלו גם את סוף המסלול והדרך הארוכה שעשה. "שלושה שבועות לאחר מכן, בשעת בוקר מוקדמת, היינו אמורות ללכת לגן. ואז היתה הדפיקה בדלת שבישרה את הנורא מכל. לא נשכח לעולם את זעקות הבכי של אמא שלי בעת קבלת ההודעה הקשה מכל. אני זוכרת ששני ואני התיישבנו בגרם המדרגות המובילות לקומה השנייה, מציצות דרך המעברים של המעקה ורואות חיילים במדים עומדים בכניסה".

זה היה יום חורפי עם גשמים חזקים, רוחות עזות, גלים ענקיים ומים קפואים כשזיו נהרג בתאונת אימונים בעומק הים סמוך לחופי עתלית, רק שלושה שבועות לפני סיום הקורס והענקת כנפי העטלף. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי קריית שאול.

בטקס סיום המסלול של שייטת 13, שנערך כשלושה שבועות לאחר מכן, קיבלה משפחתו את הכנפיים. "מאותו הרגע הכל השתנה, איבדנו את היקר מכל", עדי מספרת. "לומדים לחיות לצד השכול. לשמחתנו, עטפו אותנו ועד היום מלווים אותנו חברי הילדות של זיו וחבריו למסלול, שעברו איתו את המסלול המפרך".

שני ועדי לוקחות חלק בעמותת "האחים שלנו" וכן חבריו של זיו הקימו לזכרו את עמותת "זיו נעורים", שפועלים בה חבריו לצוות ומפעילים מרכזים יומיים עבור נערים הנמצאים בסכנת נשירה ממערכת החינוך.