המילואימניקים מנצלים את המחאה כדי לכפות את דעתם

הפיכה

מכירים את התמונות שמגיעות מכל מיני מקומות שכוחי אל בקצות העולם, כשהצבא לוקח את השלטון וממנה עצמו לריבון, ואז אחד עם הרבה דרגות שהוא המציא לעצמו הוא השליט - עד שיירצח? הפיכה צבאית.

מה שעושים המילואימניקים, שמודיעים שהם לא זמינים מעתה ועד שהדברים יהיו על פי דעתם, זה גם סוג של הפיכה צבאית. בעצימות נמוכה. אין טנקים ברחובות, אבל לא יהיו מסוקים בשמי עזה. זאת הפיכה צבאית כי כל שימוש בכוחו של הצבא, בשירות בו או באי־שירות בו כאמצעי לחץ - זאת הפיכת הכרעת הציבור, שהצביע, לטובת דעתו של היושב ליד הסטיק של המטוס או מול המחשב ב־8200, כי בלעדיו המדינה לא קיימת. הוא יושב על השיבר.

זאת האמת. בלי חיל אוויר ובלי הסייבר, אוכלים אותנו כמו טוגני בטטה. אז אנשים, טייסים, אשפי סייבר ואחרים, שמודעים לכוחם העצום על הביטחון העצמי של האזרחים, עושים שימוש בהפעלת חרדה קיומית כדי לכפות דעה על המחוקק. אישית, אני לא מאמין שבשעת מבחן החותמים על העצומות באמת יבריזו. הם משחקים בלוף, אבל משחק מלוכלך. אנחנו עם שיש לו חרדה קיומית עזה, הרבה מאיתנו סוחבים פחדים עתיקים מההורים ומלפני דורות רבים. להגיד "אני לא אגן עליך בשעת צרה אם לא תחשוב כמוני" - זה גילוי מאוד בעייתי של סולידריות ושימוש מופרז בכוח. מה יהיה בפעם הבאה? נשרוף מחסני תבואה?

וחוץ מניסיון ההפיכה הצבאית, יש גם ניסיון הפיכה כלכלית. על ידי דיבורים על נפילה קרובה, גורמים לאנשים שאוהבים את הכסף שלהם בטוח - להתרחק. אבל חברת דירוג האשראי פיץ' קבעה בשבוע שעבר שדירוג האשראי שלנו נותר כשהיה, כמו של שייח' סעודי בקניות בלונדון, וששער הדולר רק חזר לרמתו שלפני הקורונה ושהכל טוב. אז נכון שיוצא כסף, מסיבות מורכבות, וברור שיש תנועה החוצה של כספים השייכים לאנשים שרוצים להשפיע באמצעות כספם, אבל באופן כללי, בינתיים, זמנית - אנחנו סבבה.

מה שאני אומר זה בעצם שכל הפיכה היא לטובה. כמו שאמרנו בפורים - ונהפוך הוא. אך הפיכה אמיתית היא על ידי רק הכשרת לבבות, על ידי שכנוע, הסברה וגיוס תומכים. גם הפגנות זה סבבה, אבל חסימות ממש לא, ומצור על מספרות - טעות קריטית. הרפורמה בעיקרה טובה ונחוצה. יוזמיה מוכנים לדבר. חלאס עם התנאים המוקדמים. קצת צניעות, כבוד לבוחרים, ערבות הדדית, התעלות מעל המחלוקת. ואם דעתי לא תתקבל - לא אגיע למילואים בגלי צה"ל. שתישרף המדינה.

ילודה

בא לי לדרוך על מוקש, אז אכתוב על נושא גודל המשפחה. הדמוגרפיה הישראלית מטורפת. אין ילודה כזו בשום מדינה מפותחת. ויש האומרים שהגבלת ילודה היא כורח, כי הארץ קטנה מלהכיל אותנו, ואם נמשיך ככה נהיה גוש מגדלים רצוף מבאר שבע עד נהריה, הונג קונג על חגיגת, וזאת תהיה ארצנו. והאמת היא שבאמת ניתן לראות איך הצפיפות משפיעה לרעה על חיינו, ואנחנו לא מרפים וממשיכים להתרבות. גם אני. שלוש בנות.

אני לא רוצה להביע עמדה. שכולם יעשו מה שנראה להם נכון. אלא מה - חייבים להכיר בזה שיש משפחות רבות מאד שגודלן אינו הגודל האידיאלי עבור ההורים המנהיגים אותן. יש ציבורים שבהם הקהילה כופה דה־פקטו על היחידים להתרבות יותר מכפי יכולתם להעניק הורות סבירה אפילו. והתוצאות נוראיות.

אני מכיר משפחה שחיה בקהילה שבה שישה זה מינימום. הזוג, שניהם מאותגרי קשב רציניים - לא הייתי נותן להם לגדל יותר משני ילדים במקס. אבל זה לא לבחירתם, והם מגדלים חמולה רצינית, והבית מתמוטט וקם בכל דקה. מציאות כאוטית, אלימות נפשית קשה, ילדים מוזנחים ועצובים, אינסוף אומללות. ומעניין שגם בני הזוג מגיעים ממשפחות כאלה, עם הרבה ילדים שלא מטופלים מספיק טוב, התבגרות בטרם עת, הישרדות עם הורים לא מתפקדים. פשוט שובר לב. מטען של כאב וחוסר יכולת הורית שעובר בירושה מדור לדור.

אז מה אני אומר פה? שצריך להסתכל להורות בעיניים, ולפני שמתחילים את המסע הזה להקמת משפחה - חייב להיות תהליך של בחינת יכולות הוריות, כמו תמיכה הדדית, אמפתיה, יכולות ניהול כעסים ויכולת לקיים שיח פתוח עם בני הזוג. בתום אבחון כזה, שיתפרש על פני שלושה מפגשים ויהיה חינם על חשבוני, יקבל כל זוג הערכה של מספר הילדים שכדאי לו להביא לעולם, כדי שאף אחד לא יסבול.

לעיתים אני פוגש בוגרי משפחות מרובות ילדים שמספרים על חוויה נהדרת, שאין שנייה לה, של אחים ואחיות אוהבים בהנהגת הורים יודעי־דרך. מקנא נורא. לעיתים אני שומע על אנשים שהלכו לאיבוד בתוך משפחת הענק שהקימו אנשים שלא נועדו לחנך עשר נפשות. פשוט לא.

אז לפני שמתרבים, כדאי לדבר על כמה ילדים אתם יכולים לקיים באמת, ולהבין שהמספר לא מתאים לכולם. כל זוג והמספר הזוכה שלו. כי זוג שמביא יותר צאצאים ממה שהוא יכול לגדל, מאבד את מתנת ההורות לרעת בלאגן ההורות. לעבור למודל של "כמה שאנחנו יכולים", ולא "כמה שאנחנו רוצים". יאללה. פרו ורבו.

קרמבו

כשאני ממתין מחוץ לחוג הריקוד של הילדה ברמת גן, אני רואה בכל שבוע פעולה של תנועת הנוער "כנפיים של קרמבו". מי לא מכיר? תנועה של הנערים והנערות הכי שווים בארץ, שעושים פעולות במשותף עם בני נוער עם צרכים מיוחדים למיניהם. אז אני עומד בצד ומתבונן בילדים האלה, שבאים לשמח, ועל פי החיוכים והתגובות - זה עובד נהדר. הלב שלי נשפך מחוץ לחזה כשאני רואה אותם שרים שירי מורל יחד, וכולם משתתפים, כל אחד איך שהוא יכול.

אני פוגש את כדורי. עד לפני כ־20 שנה הוא עבד, חיים רגילים, ואז נולד לו נכד עם פיגור מאוד קשה. הבנאדם הבין שההורים לא מסוגלים להתמודד עם טיפול צמוד כזה, ולקח מהם את הילד לטיפולו. הוא עזב את עבודתו, ומאז הוא רק מטפל בנכד שלו. שום דבר אחר. אדם מקדיש את השליש השלישי של חייו לאדם אחר, שלא מתקשר, לא מביע. הוא הסבא שלו, אבל מעולם לא שמע את המילה "סבא". כמה פעמים בשנה, עמותות של צדיקים וצדיקות לוקחות את הילד לסוף השבוע, ויש לו 24 שעות ללא הדאגה המתמדת, ללא השירות ללא סוף שהוא מעניק לבן טיפוחיו.

ואנחנו עומדים ומדברים בצד, ואני מבין שזאת שיחה נדירה בחייו של כדורי, כי רוב היום הוא עם הנכד בבית, והנה - המתוקים האלה של כנפיים של קרמבו מעסיקים אותו לשעה וחצי, ואפשר סתם לקשקש. זכיתי ממש.

ומה שמדהים אותי זה שהכדורי הזה - ככה הציג את עצמו, רק כדורי - בכלל לא ממורמר על גורלו, ובהחלט לא רואה בעצמו קורבן. להפך. הוא מסור בכל מאודו לתפקיד שקיבל על עצמו, ואין לו שום הרהורי חרטה, וגם לא פחדים ממה יביא העתיד בכנפיו. הוא בעכשיו ובשליחות שלו כרגע. זהו. ואני חושב לי: אם הייתי הוא - האם הייתי נרתם ככה? מבטל את חיי עבור אדם שלא יביע תודה לעולם? ואני מודה בצער שאני לא טוב כמוהו. רחוק מאוד. הייתי שוכר מטפלים - שיעלה כמה שיעלה.

אבל הוא, שבחר לחיות כשרת צמוד של בחור מתבגר בתפקוד הכי נמוך שיש, שמח בחלקו. מאז המפגש איתו, כשאני חושב שאני כורע תחת הנטל, שאני לא יכול יותר, שאני נותן יותר מדי - אני חושב על כדורי ומודה על מה שיש לי. ובשנה הבאה הילדה שלי תלך לכנפיים של קרמבו, כדי להוסיף קרם מלמעלה לאלה שקיבלו רק את הביסקוויט.