"הזכות להביא חיים": סיפורה של שירן והמרכז הצה"לי שנוסד בזכותה

שירן הייתה אשת קבע בדרגת רס"ר, ראש צוות מנועים בחיל האוויר, כשנפלו עליה השמיים. "ברוך השם, נקלטתי תיק-תק - ויש תאומים. תחושת אושר עילאית, אבל ככל שעבר הזמן מבדיקה לבדיקה, הבנו שזה היריון בסיכון. בחודש הרביעי התפתחה תסמונת והבנו שיש מצוקה לעוברים", משחזרת שירן את הרגע הקשה בחייה.

"ואז אני מגיעה לרופא שמתמחה בתאומים", היא ממשיכה, "הלב שלי על 200, אנחנו מבינים שזה מקרה לא רגיל וצריך לעבור ניתוח תוך-רחמי מורכב מאוד. הסיכויים לא היו איתנו. שליש - עובר בשלום; כשני שליש - אחד העוברים מת או שניהם".

זה היה כחודשיים לאחר שנישאה, הכול היה אמור להיות מושלם, אבל שירן מצאה את עצמה מדלגת בין עוד בדיקה לעוד אשפוז, שמירת היריון, כעס, לחץ, חרדה. היא נלחמה, אך הבשורה המרה מיהרה לבוא. "עשינו את הניתוח עם המון תקווה", היא נזכרת, "ולמחרת בבדיקה אני רואה את הרופא בכיסא, בישיבה זקופה אבל נבול. אמרתי לו 'דבר איתי', והוא פשוט הסתכל לי בעיניים ואמר 'אין דופק לאחת'. ביקשתי ממנו לבדוק שוב, והוא אמר 'שירן, אין, תני לי לבדוק על מי שחיה'".

הזוג הצעיר נקרע מבפנים. "הייתי בהכחשה מאוד גדולה, חודשיים אני עם בטן שבה ילדה חיה וילדה מתה. זאת סיטואציה לא נתפסת". בחלוף הימים שירן הבינה שגם עם העובר השני הסיוט לא נגמר: "הרופא שואל כמה רופאים כבר ראיתי, 'אני רואה שאת אישה מאמינה, אבל הילדה הזאת – אין', ואני אומרת לעצמי שבילדה הזאת נטפל. עוד לא הייתי שם, שזה נגמר, אבל בעלי כבר הבין שאין באמת סיכוי להציל אותה".

אין שמחה, רק שקט

שירן עברה הליך של לידה שקטה. אין שמחה, אין צחוק, יש רק שקט. "קברנו את הבנות, ורק לאחר מכן שיתפתי בעבודה שעברתי לידה שקטה. הרגשתי שסיימתי את המטלות שלי כאימא. זאת הייתה תקופה נורא קשה. לא הבנתי מה קורה, איך זה הגיוני שהעולם ממשיך.

"אני אישה מאמינה ולא שאלתי למה זה קרה לי, אבל לא הבנתי איך אצל כולם הכול כרגיל ואני קברתי שני תינוקות. לא קוברים תינוקות, הם צריכים לחיות. היה לי כאב נורא גדול. לא יודעים מה להגיד לאישה שקברה שני עוברים. יש כעס ומרמור וכישלון. גוף של אישה מביא חיים, ולא הצלחתי להתמודד עם זה".

ואז הגיע רגע נוסף ששינה את כל ייעודה בחיים. "פרסמתי פוסט בפייסבוק. 'שלום, עברתי לידה שקטה, למה אני צריכה להתמודד מול ביורוקרטיה של הצבא עכשיו?', שאלתי, 'אני רוצה להתעסק בחיים שלי, תעזבו אותי עם זה'. הייתי חייבת לסגור את האירוע הזה של גימלים ובדיקות אין סוף. כתבתי שמישהו חייב להרים את הכפפה, שזה לא הגיוני שאני כאשת קבע לא אקבל עזרה, מענה או הכוונה. כאילו אין עם מי לדבר".

הפוסט הגיע עד ראש אכ"א דאז, אלוף מוטי אלמוז, ובעקבות זאת הם נפגשו. "ראיתי בן אדם. הוא הסתכל לי בעיניים והרגשתי שהוא מבין את הכאב שלי ונותן לו מקום. שהוא רוצה לתת פתרון ברמה המערכתית, שהוא הבין את הצורך מהשטח. ברגע שהוא זימן אותנו הרגשתי שיש לי פה הזדמנות, התחלתי לעשות מחקר ולאסוף נתונים ביחד עם נשים נוספות מ'אשת חיל', קבוצת פייסבוק של נשות הקבע. אספנו נתונים על טיפולי פוריות, על לידות שקטות וכל המנעד הזה, והגענו מוכנות.

"מרגע שעבדתי בזה, חזרה לי המשמעות בחיים – לא אתן שאף אישה תחווה את זה לבד ותעבור את זה שוב. הרגשתי שליחות ורציתי לתקן את העולם ברמה הזאת, ואחרי שנה הוקם מרכז 'מצפים'".

עם היד על הדופק

"מצפים" הוא המרכז הצה"לי לפריון, היריון והורות, ביחידת יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר (יוהל"ם). המרכז מסייע ומלווה משרתות ומשרתים שנמצאים בהליכי הקמת משפחה והרחבתה, מציע מענה אישי ומידע בנושא זכויות, ומקיים סדנאות להדרכת הורים וקורסי הכנה ללידה.

לפתיחה של המרכז בספטמבר 2019, שירן כבר הגיעה עם בנה בארי, שאותו הרתה שלושה חודשים לאחר הלידה השקטה של התאומות, ולאחר שיחתה הראשונה עם ראש אכ"א. בד בבד, היא המשיכה בפעילותה להקמת המרכז.

"כשנכנסתי להיריון עם בארי, זה היה אחרי חופשת הלידה. החרדה הייתה גדולה וזה התבטא בסוכרת היריון. עד שלא החזקתי אותו בידיים, לא נרגעתי תשעה חודשים. יום-יום, דקה-דקה, לחץ מכל בדיקה ומכל ביקור רופא, מתח מטורף כי אני יודעת מה זה לאבד. היום אני בחופשת הלידה השנייה שלי, עם נאיה, ובמקביל פועלת כל הזמן עם היד על הדופק - מה אני יכולה לתת, מה אני יכולה לעזור. הרגשתי אמא בלי ילדים. זה עצוב וטרגי, אבל גם חשוב להעביר את זה לנשים אחרות".

שילוב בין שירות לבין הורות

מרכז מצפים מציע שירות סוציאלי שמעניק סיוע רגשי, אישי וקבוצתי למי שחווים משברים בעולם הפריון, וכן מְרַכֵּז קהילה של יותר מ-600 הורים לילדים עם מוגבלות בצה"ל ומעניק להם מעטפת זכויות רחבה, סיוע אישי, רגשי וקהילה תומכת.

"בזכות מצפים זכיתי להנציח את התאומות, לתת חיים ולסגור מעגל", אומרת שירן. "בדיון הראשון הייתי עם בארי על הידיים. זה נותן המון תקווה לנשים שהיו שם. זה 'נכפה עלי', אבל אני מרגישה שליחות וכל הלב שלי נמצא שם, בזכות להביא חיים. הכי חשוב לזכור, שאם זה קורה למישהו בסביבה שלכם - כל תגובה של האימא היא לגיטימית. לא תמיד צריך לדבר, אבל בעיקר תהיו שם. ההמשך כבר תלוי במי שעבר את זה.

"עכשיו אני רוצה ליהנות מהמשפחה שלי, ולהמשיך לתמוך בכל מי שעובר ועבר את זה. יש לי קבוצה של נשות קבע שעוברות את זה, ואנחנו נפגשות. לא מזמן חלק מהקבוצה היינו יחד בהיריון וזה היה נורא מרגש. אחרי שכולן ילדו נפגשנו שוב עם עגלות, עגלות מלאות. למי שיצאה מחדר לידה רק עם התיק שלה, זה לא הולך ברגל. זה נס".

מפקדת מרכז מצפים, רס"ן סימה נהרי, מספרת: "חוויתי בעצמי את האתגרים העומדים בפני ההורים המשרתים. אילו היה מרכז כזה בתחילת דרכי כאם, הייתי מברכת על כך. הקמת מרכז כזה בצה"ל מהווה מבחינתי ביטוי ללגיטימציה של המערכת לשילוב נכון בין הורות לשירות, להכרה בעוצמה של משפחותינו, שמהוות עבורנו עוגן להמשיך ולתרום בשירות. מבחינתי, החלום הוא שכל מי שנמצא בתהליך של הקמת משפחה בצה"ל, ימצא אצלנו כתובת ומענה - ואנחנו פועלים כדי שזה יקרה".