"הגיע הזמן להסיר את הכפפות": עשרות אלפי מפגינים ברחבי הארץ - והאווירה מתוחה מתמיד

סוף שבוע שישי ברציפות של הפגנות, ובתל אביב העניינים  חמים יותר מבפעמים הקודמות. כמובן, חמים יחסית כי עדיין מדובר במפגינים שלא עולים על שבילי אופניים כדי לא להידרס על ידי קורקינט, ופורצים לנתיבי איילון רק באישור של המשטרה.

עם כל הכבוד להפגנות השבועיות בתל אביב, כולם דיברו רק על ההפגנה שתיערך בירושלים. משפחות סיפרו איך שריינו לילה במלון בבירה כדי שיוכלו להגיע השכם בבוקר לכנסת. מתחת למגדל עזריאלי דיברו על "אם כל ההפגנות" והסכימו שהגיע הזמן להסיר את הכפפות.

ואכן, בצומת הרחובות קפלן ומנחם בגין היתה תחושת מיצוי מהמפגשים הסימפטיים האלה שלא מובילים לדבר. השאלה: לאן ממשיכים מכאן? זאת אומרת, מעבר לצילומי הרחפן מדי מוצ"ש שמראים כמות אנשים מרשימה שיצאה להילחם על הדמוקרטיה כפי שהכרנו אותה עד כה.

שאלות פתוחות

הדבר שהכי צריך להדאיג את אנשי המחאה הוא ממוצע הגילים של המחנה - שמשבוע לשבוע, אפעס, הולך ומתבגר. גם בקהל, אבל בעיקר במנהיגים. אם אהוד ברק הוא עדיין הקול הכי רענן שיש לחבר'ה להציע, הרי שהסיכוי להילחם מול רוח הקרב של שמחה רוטמן ואלמוג כהן מוכי התזזית הולך ומצטמצם.

אם יאיר גולן הוא הקול המיליטנטי ביותר, וגם הוא כבר לא ילד, נראה שבימין יכולים לישון בשקט. גם אם האיום לחסום את כביש 1 ביום שני יהפוך למציאות. למחנה המפגין יש פייסבוק לסיסמאות חלולות וטיקטוק לסרטונים משעשעים שלא מזיזים לאיש; השאלה אם יש לו את רוח הקרב של הימין תישאר פתוחה לפחות עד יום שני.

לא הווייב של בלפור

הסיסמאות אמש חזרו על עצמן ודיברו על דמוקרטיה. כמו שצעדת המילואימניקים/ שריונרים הסתיימה ביום שישי בקול ענות חלושה, כך רוב המפגינים אתמול בתל אביב מיהרו הביתה כדי לבדוק מי היתוש המעיק ב"זמר במסיכה" והרגישו שבכך עשו את שלהם כדי לשמור על הדמוקרטיה. בתקווה שמחר הבוס יאפשר להם לא ללכת לעבודה. דמוקרטיה או לא, בסוף הפרנסה לפני הכל. נדמה שאתמול, בעוד לילה מקפיא של פברואר, התחושה באוויר היא שהעסק מיצה את עצמו.

גם אם יצטרפו לשביתת המחאה הליצנים, האדריכלים, הגננים ואנשי תוכנה של סטארט־אפ קיקיוני מהרצליה, כבר ברור שזה לא הווייב של בלפור, ולא מתקרב אליו. לאחר חודש של הפגנות פרווה, עולה שאלה האם המפגינים באמת מבינים על מה יוצאים לרחוב. האם הדמוקרטיה באמת בסכנה, ואם כן אז האם נפנוף בדגל וצעקות "דמוקרטיה" במגפון הם הדרך האחרונה שנשארה כדי להציל את המדינה.