קבוצת צעירים מאוקראינה, בוגרי ההפגזות הרוסיות, מסיירים בימים אלה בישראל באמצעות פרויקט "תגלית" - ששם לו למטרה לחזק את הזהות היהודית עבור צעירים יהודים מהעולם. תשעה מחברי הקבוצה נאלצו לברוח ממולדתם ועברו לגור בפולין וגרמניה כפליטים.
בישראל הם התקבלו באהבה רבה. "כל סוף מבינים שיש הבדל בין רוסיה לאוקראינה וזה לא אותו הדבר", מסבירים חברי הקבוצה. הם דנים מה זה חיים נורמליים, כשחלק חושבים שהמצב באוקראינה כבר נהפך לנורמלי. חלקם מבינים שהפצצות על ערים אינן בגדר נורמה.
אנה אלטשולר גרה בדניפרו: "בשנה האחרונה שכחתי מה זה חיים נורמליים. והנה זה קורה כאן בישראל. אנשים מקבלים אותנו יפה ומחייכים אלינו. אני יודעת שאני צריכה להיות באוקראינה. התרגלנו למצב וקיבלנו החלטה במשפחה לא לעזוב ולהישאר באוקראינה עד סוף המלחמה. בתחילת המלחמה נפלה לידי פצצה ושלושה ימים השמיעה שלי לא חזרה אלי, אחר כך התרגלתי ומאז אני לא פוחדת".
"זה גם הבית"
הם מסיירים בין הסמטאות של צפת, לומדים על ישראל במשך מספר ימים. כשיחזרו הביתה עמוסי חוויות יהוו כשגרירים לישראל במדינתם. "אנחנו מרגישים שזה גם הבית שלנו", אומרת דיאנה גוטניק מדנייפרו, "אני אוהבת את ישראל ואת אוקראינה, אני חושבת הרבה אבל לא קיבלתי החלטה לעלות לישראל כי המשפחה שלי שם ואני לא יודעת מה לעשות".
אניה דירקטג' התגוררה בחרסון כשהחלה המלחמה. יחד עם בעלה החזיקו חווה מחוץ לעיר בה ייצרו מוצרי חלב כשרים. "בימים הראשונים נלחצנו כשחרסון נכבשה. לא ידענו איך להתנהג. זה היה מלחיץ. גרנו בדירה חדשה שקנינו והיה לנו רכב שקנינו זמן קצר לפני זה. החלטנו שהעתיד חשוב לנו ועזבנו לוורשה. ההורים של בעלי נשארו בעיר. הרכב נהרס בהפגזות ועכשיו הכובשים לקחו לנו את החווה. אני לא יודעת מה יהיה בעתיד", היא מספרת על תגלית, "שמעתי על הפרויקט כבר לפני חמש שנים, אבל כל פעם הייתה סיבה יותר חשובה למה לא להצטרף. עכשיו בעקבות המלחמה שיניתי את דעתי והחלטתי לא לדחות את זה ולהגיע לישראל לחוות את החוויה".
בעבור רבים מהצעירים והצעירות מדובר באתנחתא מההפגזות. במשך עשרה ימים הם מטיילים ברחבי ישראל וכבר הספיקו לחרוש את הארץ לאורכה ולרוחבה.
"עצרנו לנשום"
אילונה אילצינקה, גרה בקייב. בתחילת המלחמה התנדבה כאחות בבית חולים, "הייתי בכפר ליד קייב וגיליתי שהפכו את בית הספר לבית חולים. למדתי רפואה אבל לא עבדתי בזה. ביקשתי להתנדב. במשמרת הראשונה שלי הגיע חייל פצוע מהקרבות. הוא היה במצב קשה מאוד, ניסינו לטפל בו והוא מת לי בידיים. מאז טיפלתי בהרבה פצועים וחלקם הצלחנו להציל. זאת הפעם הרביעית שלי בישראל, הפעם באתי כמדריכה, אבל אני מחכה לחזור לאוקראינה. חשבתי בעבר לעשות עלייה, ואולי זה עוד יחזור, אבל עכשיו יותר חשוב להיות באוקראינה. אני לא מרגישה שעזבתי, רק לקחתי הפסקה ואני חוזרת. עצרנו לנשום ולחשוב על משהו טוב".
גוטניק קיוותה שהעולם יתמוך בעם האוקראיני במלחמה עם רוסיה ומנסה להבין את השיקולים להימנע מכך, "אני מבינה שלישראל יש סיבות לא להיות חד משמעית בצד של אוקראינה. בלב הייתי רוצה שזה יהיה הפוך. החיים מורכבים, לפעמים יש תחושה שאין לעולם כוח אלינו. ישראל והעולם לא עוזרים לנו".
גידי מרק, מנכ"ל תגלית, "כל קבוצת תגלית שנוחתת בישראל מעוררת בנו התרגשות, אבל הקבוצה הזו מרגשת במיוחד. עשינו כל שביכולתנו כדי שתגיע לארץ וכדי שהמשתתפים יזכו לחוויה המלאה לה זוכות כל הקבוצות שלנו. המצב באוקראינה קשה, והעובדה שהמשתתפים מייחסים חשיבות לפרויקט והגיעו לישראל בעיצומה של מלחמה בארצם נוגעת ללב. פגשתי את המשתתפים ונוכחתי לגלות כמה תעצומות נפש יש בהם, על אף השנה הקשה שעברו. אני מקווה שהסיור בישראל היווה עבורם חוויה מעצימה שתחזק כל אחד מהם ותיתן להם כוח להמשיך ויכולת להאמין בטוב".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו