עלייה ממבט ראשון

רבקה אביחיל | עלתה מצרפת

"העלייה היתה כמו יציאה מחושך לאור"

"הגענו באונייה לחיפה, עמדתי על הרצפה והרגשתי שיוצאים לי שורשים מהרגליים ומחזקים אותי לאדמה. זה היה מדהים ובלתי מובן. אמרתי לאחותי שהגעתי הביתה ואני לא חוזרת לצרפת", כך מתארת רבקה אביחיל (91), בהתרגשות, את המפגש הראשון שהיה לה עם ישראל כעולה חדשה בשנת 1955.

רבקה נולדה בצרפת ולהוריה היתה חנות תכשיטים שנלקחה מהם בכוח לאחר כיבוש פריז על ידי גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. "הלכתי עם טלאי צהוב והיו עוצרים יהודים", היא מספרת. "ההורים שלי החליטו שאחותי ואני חייבות לעזוב את הבית ולעבור למסתור אצל משפחה לא יהודית. היה לי שם אחר והייתי אומרת 'שמע ישראל' עם הסדין על הראש בלילות".

לאחר המלחמה רבקה חזרה לפריז. "ההורים שלי נשארו בחיים בנס, אבל בני המשפחה של אבי נספו בשואה", היא אומרת בעצב. "אחרי לימודי התואר השני הייתי צריכה להתחיל דוקטורט בסורבון, ואז הציעו לי להצטרף לחודש לישראל. הגעתי לארץ באונייה והרגשתי שזה המקום שלי. זה היה כמו לצאת מהחושך ולראות אור. קיבלתי נשמה חדשה".

"הייתי מאושרת גם כשהיה קשה. התפללתי שאלד ילד לכל מיליון יהודים שנספו בשואה. ילדתי שישה ולא יכולתי ללדת יותר"

בקיבוץ שדה אליהו התחילה ללמוד עברית. "אליהו אביחיל, שהיה מורה למחשבת ישראל, הציע לי להתחתן איתו - וכך עשיתי. גרנו בהתחלה במחנה יהודה עם ג'וקים וסירחון, וגם באבן שמואל, כשלא היה חשמל, אבל הייתי מאושרת בכל דבר גם כאשר היה קשה. התפללתי לקב"ה שאלד לפחות שישה ילדים, ילד לכל מיליון יהודים שנספו בשואה. ילדתי שישה ילדים ולא יכולתי ללדת יותר".

במשך עשרות שנים רבקה לימדה צרפתית וספרדית במוסדות חינוך שונים בירושלים וברחבי הארץ. לאחר שיצאה לגמלאות החלה בפעילות התנדבותית והקימה את אגודת "עלומים". לאחר מכן, הקימה בעמותת "יד שרה" את מחלקת תיעוד סיפורי חיים.

אביחיל זכתה על הפעילות ההתנדבותית שלה בפרס של המשרד לאזרחים ותיקים ובאות יקיר ירושלים לשנת תשע"ב יחד עם בעלה, הרב אליהו אביחיל ז"ל. בקרוב יתקיים טקס קריאת רחוב על שמו בשכונת קריית יובל.

רבקה היא גם סבתא ומתגוררת כיום בדיור מוגן בשכונת בקעה בעיר. למרות גילה המתקדם, האנרגיות שלה חיוביות ומעצימות. "אני כל כך אוהבת את הארץ שלנו ואת ירושלים, שהיא הלב של ארץ ישראל", היא מדגישה. "זו זכות לחיות כאן אחרי 2,000 שנות גלות. אני שמחה שברוך השם יש לי עשרות נכדים ונינים, שיחיו באהבה תמיד. עם זאת, שותף לשמחה הזו כאב על הירצחו של הנכד שלי, שגב פניאל אביחיל, בפיגוע בספרייה בישיבת מרכז הרב בשנת 2008".

מישל סולטן | עלה ממרוקו

"כשהגעתי לעיר העתיקה בירושלים החלום שלי התגשם"

כילד להורים חירשים בקזבלנקה, היתה למישל סולטן (59) ילדות מורכבת, אבל עדיין הוא מכנה אותה "מדהימה".

כשהיה בן 16 עלה ממרוקו לישראל לבדו, התגייס לצבא, שירת בחייל האוויר והשתחרר בדרגת סגן אלוף. בין לבין התחתן, וכעת הוא אב לחמישה ילדים. הוא מתגורר ביישוב נווה דניאל שבגוש עציון.

במהלך השנים עלו ארצה גם הוריו, אחיו ואחותו. כיום הוא מחזיק במאפייה משגשגת עם חמישה סניפים. כשהוא מסתכל על מה שהשיג בחייו הוא אומר: "הדבר הכי משמעותי בשבילי הוא התרומה שלי לביטחון המדינה".

מישל הוא השני מתוך ארבעה ילדים שנולדו להוריו. אביו עבד כמורה בבית ספר לחרשים, שם גם הכיר את מי שלימים תהפוך לאשתו.

"מרכז הילדות שלי בקזבלנקה היה בבית הספר הצרפתי ובתנועת הצופים, שהיתה הבית השני שלי", הוא נזכר. "אי אפשר להסביר כמה הילדות שלי היתה מדהימה. היתה גזענות, כמו בכל מקום בעולם, אבל מעטה".

"ההורים קיבלו קשה את ההחלטה שלי לעלות לישראל, אבל התעקשתי. לא יכולתי להישאר במרוקו"

המשפחה היתה דתית־מסורתית. "הלכנו לבית הכנסת בחגים, כיבדנו את ספרי התורה והיינו מאוד ציונים", הוא אומר.

כשהיה בכיתה י', בן 16, הגיע לישראל כדי להשתתף במחנה קיץ - ונשבה בקסמיה של המדינה, שעד עכשיו רק שמע עליה. "לקחו אותנו ישר לירושלים", הוא מספר. "סיירנו בעיר העתיקה והרגשתי שאני בחלום. לא האמנתי שאני רואה בעיניים את כל מה ששמעתי עליו עד היום. הרגשתי שהחלום שלי מתגשם".

באותו מחנה קיץ התגבשה בליבו ההחלטה לעלות לישראל. הוא שב למרוקו והודיע להוריו כי הוא עוזב. "הם קיבלו את זה קשה, כיוון שהם היו חירשים ומאוד תלויים בסיוע שלי, אבל התעקשתי", הוא מספר. "לא יכולתי להישאר. כל החברים שלי נסעו ללמוד בקנדה ובצרפת, אבל אני אמרתי שאני מגיע רק לישראל. הרגשתי חיבור מיוחד".

לישראל עלה בסיוע ארגון עליית הנוער. הוא למד והתגורר בפנימייה של חוות הנוער הציונית בירושלים, ואת הבגרויות שלו עשה בשגרירות הצרפתית בתל אביב וסיים בהצטיינות. בגיל 18 התגייס לעתודה ולמד הנדסת חשמל, בגיל 21 התחתן ובגיל 22 כבר היה אבא.

בשנתו הרביעית בעתודה הספיק גם לעשות קורס קצינים. הוא התגייס לחיל האוויר, מילא תפקידים בכירים בענף המסוקים והכטב"מים, והיה נציג צה"ל בארה"ב במהלך העבודה והכשרת מטוסי ה־F-16. ב־2009 השתחרר מצה"ל ונכנס כשותף במאפיית טלר. כעת הוא בעליה של הרשת.

הקליטה שלו בארץ היתה טובה. על אף הגעגועים למשפחתו במרוקו - אהבתו העצומה למדינה והעובדה כי הגשים חלום גברו על כל דבר אחר. הוא גאה בשירותו הצבאי ובתרומה שלו למדינה. "אני מסתכל על מה שהשגתי, ואני חש סיפוק מטורף", הוא מסכם.

עליזה בֵּרֵרָה | עלתה מניו ג'רזי

"אמרתי 'אני חיה פעם אחת - וכאן אני רוצה לחיות'"

אחרי שנים של רצון לא ממומש לעלות ארצה, החליטה עליזה בֵּרֵרָה מניו ג'רזי שבארה"ב לעלות לארץ יחד עם שני ילדיה הקטנים - דווקא במהלך מגיפת הקורונה כשהמדינות היו בסגרים וכולם הסתובבו עם מסיכות. שנתיים לאחר מכן, ואף שהאתגרים עדיין לא תמו, היא מרגישה מאושרת על שבחרה בצעד המשמעותי הזה.

"בניו ג'רזי הלכתי לבית ספר יסודי ציוני ואחרי התיכון למדתי במשך שנה במדרשה, וביצעתי עוד שנה של שירות לאומי בארץ", מספרת בררה איך בכל פעם שחשבה על עלייה - החיים לקחו אותה לכיוון אחר. "החלטתי כבר אז בעקבות החוויה הזו שאני מאוד רוצה לגור בישראל, ראיתי שזה מקום מדהים ושאני רוצה להיות חלק מההיסטוריה הזו - אבל חששתי קצת ללמוד באוניברסיטה בארץ ולהיות עצמאית ורחוקה מהמשפחה".

כשחזרה לארה"ב למדה ריפוי בעיסוק. באוניברסיטה פגשה את מי שיהיה בן זוגה במשך תשע שנים. "הכרנו בשנה האחרונה של הלימודים והתחתנו. במהלך הנישואין תמיד ניסיתי לשכנע אותו לעשות בפועל עלייה, ולא הצלחתי. בשנת 2021 התגרשנו".

"המועצה סייעה לא מעט. גם אחותי, שגם היא מתגוררת באפרת, עזרה לי מאוד להתמודד עם הקשיים. באולפן, אגב, למדתי בכלל בזום"

זה היה הרגע שבו החליטה סוף־סוף לעשות מעשה ולעלות לישראל עם שני ילדיה יקירה (7) ויוסף (5). "תפסתי את ההזדמנות", היא מודה. "זה היה באמצע מגיפת הקורונה ומבחינתי זה היה 'עכשיו או לעולם לא'. נמלי התעופה היו סגורים ולא ידעתי מה יהיה, אבל אמרתי לעצמי שאני חיה רק פעם אחת ושזה המקום שבו אני רוצה לחיות".

בררה יצרה קשר עם ארגון נפש בנפש, שסייע לה לצלוח את הביורוקרטיה, ובפברואר אותה שנה היא עלתה לישראל והשתקעה ביישוב אפרת שבגוש עציון.

"היינו שלוש משפחות על טיסה הומניטרית מארה"ב באמצע הקורונה", היא נזכרת. "לא היה קל להזמין תורים למשרדים בזמן הקורונה ולהכניס את הילדים לבתי הספר, אבל 'נפש בנפש' והמועצה סייעו לא מעט. גם אחותי, שגם היא מתגוררת באפרת, עזרה לי מאוד להתמודד עם הקשיים. באולפן, אגב, למדתי בכלל בזום".

אז איך היא מסכמת את השנתיים בארץ? הילדים לומדים לאט־לאט עברית והיא החלה לעבוד בריפוי בעיסוק. חוץ מהעובדה שהוותק שצברה בתחום בארץ הולדתה לא מגולם בארץ בשכר, שכן במשרד החינוך משלמים לה כאילו הרגע סיימה את הלימודים, היא מעודדת. "חוויית העלייה שלי מעולה. אני שמחה שעליתי לישראל", היא מאשרת.