"פשוט צריך לחיות, לצד האובדן"

"הייתי רוצה להגיד לאבא שהוא האבא הכי מדהים שיש. תודה שהיית מעורב ושיש לנו הרבה זיכרונות ביחד. הוא היה לוקח אותנו לטיולים, היום אמא לוקחת אותנו לטיולים", מספר בחיוך אליאור עידה, בן 8. אחיו הבכור אלירז, בן 10, מתרפק על זיכרון מתוק אחר מהאב: "אני הייתי רוצה להגיד לו תודה על זה שהוא היה מסיע אותנו לכל מקום עם אופניים ושהוא ממש עודד אותי, ורק בזכותו הגעתי למצב הזה בכדורגל. הוא לימד אותי איך להרים את הכדור".

שני הילדים, אשר איבדו את אביהם אסף לפני כשנתיים לאחר שנפטר במפתיע מדום לב בבית, הם המצטרפים הטריים ל"חמניות", עמותה המטפלת ביתומים וביתומות בכל רחבי הארץ באמצעות מפגשים ופעילויות. 

מייסדת העמותה, הדר קס (22), הקימה את "חמניות" לפני כשנתיים וחצי, אחרי שחוותה בעצמה אובדן פרטי. "למעשה, התחלתי את הפרויקט כשהייתי בת 16", היא נזכרת. "אבא שלי נהרג בתאונת דרכים כשהייתי בת 14,. הוא נדרס על ידי משאית בצומת נווה ירק בהוד השרון, שם גדלתי. נותרתי עם אמי והאחים הגדולים שלי, שחר ורותם, שהיו בני 20 ו־15 בזמנו.

"אחרי האובדן הלכתי ליועצת בבית הספר ושאלתי אותה איך אפשר לעזור לי, והיא נתנה לי הפניה לפסיכולוגית של בית הספר, שאפשר היה לפגוש לחצי שעה פעם בחודש־חודשיים. ברווחה טענו שאנחנו לא בפרופיל רווחתי, ושאין להם איך לסייע לי. בעצם נשארתי לבד, בלי שום מסגרת שתעזור לי. יש לי משפחה מדהימה, סבא וסבתא מהממים שעזרו לנו, אבל כל הזמן חיכיתי שמישהו ירים טלפון ויגיד 'עכשיו אנחנו עוזרים לך', ולא קיבלתי כלום. הכרתי קצת עמותות והייתי בתנועת נוער ('כנפיים של קרמבו') וחיכיתי שמישהו יבוא לעזור לי, וזה לא קרה".

לאילו תגובות כן זכית מהסביבה?

"התגובה היחידה שקיבלתי הייתה רחמים. אני זוכרת שאחד המורים שלי קידם את פניי כמה ימים אחרי חופשת הפסח במשפט 'אני מניח שלא עשית את המטלה לחופש'. אמרתי לו שעשיתי, הרי לא רציתי שירחמו עלי, ואמרתי לו 'אני לא צריכה שירחמו עלי, אני צריכה שישאלו מה שלומי'. הוא היה המום. אני זוכרת תחושה קשה. פשוט מצאתי את עצמי לגמרי לבד, חוץ מהמשפחה המורחבת".

מה קרה לחברים שלך?

"גדלתי בבירת הבורגנות, בהוד השרון, לכולם סביבי היו שני הורים, נורמטיבי. תמיד הייתי הילדה היחידה שאין לה אבא, וכל הזמן כולם פחדו לפגוע בי. חברים אמרו לי שהם לא רוצים להעציב אותי ולא רוצים לשאול אותי שאלות על אבא שלי. לפני האובדן גם אני לא ידעתי שיש ילדים יתומים בכלל, לא חשבתי על זה.

"מצאתי את עצמי כילדה בת 14 שאף אחד לא דיבר איתה על האובדן, או על שום דבר אחר, ובמצב שבו אני צריכה להעמיד פנים למען הסביבה ולהגיד 'הכל בסדר'. כל הזמן את מעמידה פנים, ובכל לילה מוצאת את עצמך בוכה בתקווה שמישהו יעזור לך".

מתי התחיל השינוי? מה גרם לך להפסיק את הבכי?

"בגיל 16 הצטרפתי לארגון 'ליד, לפיתוח מנהיגות בישראל', ושם דיברו איתנו על פינה חשוכה בחברה הישראלית שצריך להאיר, והפינה הכי חשוכה שעלתה לי הייתה האובדן שלי. בעקבות הפעילות בארגון הקמתי באותה שנה את 'חמניות', בתור פרויקט אישי. דמיינתי שזה יהיה משהו קטנטן. כל מה שרציתי היה להכיר עוד ילדים ובני נוער יתומים כמוני. ב'חמניות' מצאתי את עצמי בנקודות השקה עם ילדה בת 7, יתומה מאבא, כמוני. גם לה זה לא היה מוזר שאין אבא בבית, או שמציינים בבית את יום השנה. לא הייתי צריכה לזייף רגשות בפעם הראשונה מאז האובדן, ופתאום היו לי חברות, גם בגילי, דבר שלא הכרתי לפני כן".

מה המילה "יתומה" עושה לך מבחינה רגשית?

"יתומה היא המילה שגורמת לי הכי הרבה לבטים בתור בן אדם. מצד אחד, המילה הזו היא המאבק שלי. כשהייתי אומרת שאני יתומה, היו אומרים לי 'את לא יתומה, יש לך אמא ואת לא יתומת צה"ל', שללו אותה ממני, והיום זו מילה שאנחנו משתמשים בה תדיר. מצד שני, 'יתומה' זו גם מילה שמרחיקה הרבה ילדים ובני נוער. הם לא רוצים שיתפסו אותם כיתומים. המהפכה התודעתית לצערי גובה מחירים".

למה חשובה ההכרה בך כיתומה?

"מבחינתי המילה הזו היא המהפכה שלי. יש לנו מאבק אמיתי להראות שיש ילדים ובני נוער יתומים, לא רק יתומי צה"ל. ליצור מקום למילה יתומה זו באמת אחת המטרות שלי, כיוון ש'חמניות' עושה מהפכה שלא עושה אף עמותה אחרת. יש פה מקום לומר שיש ילדים שאיבדו את ההורים שלהם בנסיבות אזרחיות: רצח, תאונות דרכים, מחלות, התאבדויות וכו', וגם להם חייב להיות מקום בחברה.

"אנחנו דואגים קודם כל לילדים יתומים מהשכול האזרחי. חוץ מ'חמניות' אין להם היום כלום, אין שום מסגרת. יש לנו 1,500 ילדים כרגע שמחכים ברשימת המתנה לשירותים של העמותה. משרד הרווחה לא מתקצב את הפעילות שלנו".

אז איך אתם מתקיימים? יש לכם שיתופי פעולה, מימון?

"אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם ארגון יתומי צה"ל, שהוא ארגון מדהים, אנחנו ממש חברים. אנחנו מאמינים מאוד גדולים בשיתופי פעולה, והרבה אנשים מגויסים לעשייה של 'חמניות' וזה מאוד מרגש. יש לנו שותפים ומימון מהרשויות המקומיות, ואנחנו זוכים לתרומות מפילנתרופיה ומחברות עסקיות. יש דמויות ציבוריות כמו עדינה בר־שלום, יובל אלבשן ועדי אביטל, הבעלים של רשת 'גולדה', שהולכים איתנו יד ביד. 'חמניות' הולכת להיות הדבר הגדול הבא. אנחנו מגייסים את כל הכוחות שיש כדי לעשות מהפכה בתחום, שלא דיברו ולא עסקו בו - לא בארץ ולא בעולם".

כבר לא מתביישים

ל"חמניות" יש כיום 750 ילדים ובני נוער ב־25 סניפים ברחבי הארץ, שבהם מתקיימים מפגשים שבועיים כדי לעבד את האובדן ולבנות רשת תמיכה חברתית. בעמותה עובדים עם ילדים מגיל 4 ומעלה. קבוצות הקטנים נקראות "חמניות לגיל הרך", וקבוצות תלמידי בית הספר נקראות "חמניות נעורים". אליהן מצטרפים יתומות ויתומים עד גיל 18. עבור הפעילויות נגבה תשלום סמלי בסך 10 שקלים למפגש, ומי שלא יכולים לעמוד בו מקבלים סבסוד.

"ילדים ובני נוער מגיעים לחמניות בכל שבוע והם כבר לא לבד", מסבירה קס, "לכל סניף יש יום קבוע ומקום קבוע למפגש. הילדים הצעירים מקבלים חונך, ואם הם בני נוער יש להם חניכים. את כל הפעילות מלווים אשת טיפול, רכזת ומדריכים מתנדבים, שהם יתומים צעירים בעצמם. בסך הכל מונה העמותה כמאה מתנדבות ומתנדבים, ויש צוות מצומצם של עובדים בשכר.

"במפגשים עורכים פעילויות של עיבוד האובדן בדרכים שמותאמות לילדים. בין היתר, עושים הצגה שמתארת איך הבית נראה לפני האובדן ואחריו, ויש שיחות, כתיבה ושיתוף. הפעילויות נכתבו יחד עם פרופסורים לעבודה סוציאלית ולפסיכולוגיה, והן מלוות גם בהדרכה להורה השני, האפוטרופוס של הילדים".

את אלירז ואליאור עידה, שהצטרפו לחמניות לפני שנה, אני פוגשת בפארק בהרצליה יחד עם אימם הילה (41), עובדת בשירותי משרד. "האובדן היה לפני כשנתיים", היא מספרת, "לפני שנה דיברו איתי על 'חמניות' והמליצו מאוד, ומתוך העניין שלי יצרו איתי קשר כשנפתח סניף חדש בהרצליה. הלכנו להתרשם מהפעילות ביום ניסיון, עשינו סבב של היכרות, והילדים שיחקו עם ילדים חדשים שהכירו שם".

אליאור: "אמרתי לעצמי שזה מקום שאני יכול להמשיך בו כי הוא כמו משפחה אחת גדולה. יום הניסיון היה ממש מוצלח. כולם עברו אובדן, אובדן קשה. אתה מרגיש שאתה שייך לילדים האלה כי גם הם חוו אובדן, אתה מרגיש כאילו הם המשפחה שלך, משפחת האובדן. לא כמו הילדים בכיתה, שלא כל כך מבינים אותנו כי הם לא חוו את זה".

אלירז: "בכל פעם שמזכירים אבא או משהו בסגנון, התלמידים בכיתה מסתכלים עלי ואומרים 'סליחה'. אני זוכר ששאלו בכיתה ג', 'אבא של מי אוהב אבוקדו?' וכולם התחילו להתנצל בפניי, 'סליחה, סליחה'. בכל פעם שאני עצוב חושבים שזה קשור לאבא שלי, אבל זה לא נכון".

אליאור: "בכל פעם שהייתי עובר בחצר של כיתות א' היו אומרים לי 'אתה עצוב בגלל אבא שלך?' או שהיו מזכירים לי אותו. אבא שלי, אסף, עבד בחנות שיווק ממתקים. הוא נפטר מדום לב במקלחת. היו לו כאבים בחזה והוא הלך לג'קוזי שלנו ונעל את הדלת, הוא בדרך כלל לא היה נועל. הוא אמר שהוא הולך לנוח.

"אחרי כמה זמן אמא מצאה אותו, היא פרצה את הדלת וצרחה ממש, והוא פשוט לא התעורר. ראינו אותו שוכב והמים ממשיכים לזרום, ואמא התקשרה למגן דוד אדום. הוא לא התעורר, אז לקחו אותו לבית חולים והבינו שהוא לא יכול יותר, לא היה אפשר להציל אותו".

ואיך אתם נעזרים ב"חמניות" כדי להתמודד?

אלירז: "אני אוהב את זה שמשתפים כי אני מבין שכולם מבינים אותי וכולם כמוני. יצא לי להכיר שם עוד חברים".

אליאור: "אני מאוד אוהב את סבב השיתופים ואת המשחקים. אני בעיקר מרגיש שזו משפחה. אני מרגיש כאילו כולם שם חברים שלי המון זמן. בתחילת השנה התביישתי, ועכשיו אני כבר מדבר על האובדן חופשי".

אלירז: "אני השתניתי מאז שאני ב'חמניות'. לא שיתפתי אף פעם על האובדן, רק כשנכנסתי ל'חמניות' התחלתי לשתף. לא שיתפתי חוץ מלספר על מה שקרה לאבא".

מה עוזר לכם ביום־יום להתמודד עם האובדן?

אליאור: "לי בעיקר עוזר לחשוב מחשבות טובות, לחבק את בובת התנין שאמא שלי קנתה לי. אני גם אוהב לנוח, כי זה מרגיע לי את הגוף. ואני מאוד אוהב לספר בדיחות, להצחיק ילדים. אני אוהב שצוחקים".

אלירז: "כל מה שמעודד אותי זה פשוט לראות את אליאור. כשאני רואה אותו אנחנו ישר מתחילים לשחק ביחד".

החיים לא שואלים אותנו

גם רונן, אביה של ליאור קסל (18) ממושב משמר השבעה, תלמידת י"ב במקיף יב בראשון לציון, נפטר מדום לב פתאומי. "הייתי בת 14 כשזה קרה. היינו בבית, ב־9 באפריל 2019 ביום הבחירות, אבא שלי הלך לנוח אחר הצהריים. הוא התיישב על המיטה ואז צנח. לא היה עם מי לדבר. הייתי שם וראיתי הכל".

אחרי מותו של האב נותרו בבית האם רינת (52), אחיה הבכור סער (23) וליאור, שחוותה טראומה קשה. 

"הייתי הילדה של אבא ויחד גם הבאנו את טומי הכלב שלנו, לפני שש שנים. הכלב קירב בינינו מאוד. אבא שלי עבד בחקלאות בדרום ועבר תאונת עבודה פחות מחצי שנה לפני האירוע שסיים את חייו. בתאונה נקטעו לו שלוש אצבעות, אז הוא היה כל הזמן בבית. בתקופה הזו מאוד התקרבנו, זו גם התקופה שהכי זכורה לי ממנו, ואז, ביום אחד, הוא נעלם לי".

להנצחת זכר אביה הכינה ליאור שרשרת מיוחדת, עם תליון בצורת אינסוף, ועל גופה חרטה קעקוע.

"את השרשרת עשיתי מייד אחרי השבעה. ידעתי שאני רוצה לעשות משהו עם סמל האינסוף, בלי יותר מדי לחשוב על זה. את הקעקוע עשיתי יחד עם אמא שלי, אני כתבתי 'אבא' והיא כתבה את השם של אבא, 'רונן', בכתב היד שלו. הפירוש הוא שלא משנה איפה תהיה, תמיד אפשר לראות את הירח, ושלושת הזרקורים הם אמא, אחי ואני. ישר כשרואים את הקעקוע שואלים אותי מה זה, ובגלל שהאובדן הוא כבר חלק ממני, רציתי שיראו את זה על הגוף שלי, שאבא שלי הוא חלק ממני".

את רוצה שישאלו אותך על האובדן שחווית?

"תלוי מי. אני רוצה שישאלו, כי זה מעיד על התעניינות, אבל גם מאוד תלוי בתגובה שמגיעה אחר כך. היו אנשים שהתרחקו אחרי המוות של אבי, אנשים לא ידעו איך לקבל את זה, וכמו שאנחנו לא ידענו איך להתמודד, כך גם הם. בלי לשים לב, הדרך שלהם פגעה בנו. כאילו היה איזשהו פחד להתקרב אלינו אחרי השבעה. אנשים חושבים שאלמנות ויתמות הם דבר מידבק".

על "חמניות" שמעה קסל מהסביבה, אבל בהתחלה לא התחברה לקונספט, "גם בגלל הכותרת יתומים. לא הבנתי איך אני קשורה למילה הזו".

רק לפני שנה החלה ללכת לפעילויות העמותה, ומאז היא שם. "פגשתי שם אנשים שהם החברים הכי טובים שלי היום. כשאנחנו נפגשים אני לא צריכה להסביר את עצמי, כמו עם חברות רגילות. בכל דבר מרגישים את החוסר של אבא. את נאחזת בכל מיני רגעים שהיו, בתקוות. אני גם מאמינה בסימנים ושהוא פה איתי, רואה אותי. זו נטישה פיזית אבל יש לי הרגשה שהוא פה, שהוא לא עזב לגמרי".

ליאור, תלמידה במגמות ביולוגיה וסוציולוגיה־פסיכולוגיה, אוהבת לרקוד ולעשות כושר בשעות הפנאי שלה, ומקווה בצבא לשרת כמש"קית ת"ש. בגילוי לב היא מוכנה לספר שאחרי האובדן הרגישה שאין לה עתיד. "בשנה הראשונה הייתי בדיכאון והתחילו לי חרדות, עד היום אני סובלת מחרדות. לא הלכתי לבית הספר, הסתגרתי בבית וחשבתי שאי אפשר לחיות עם זה. הייתי בטוחה שאף אחד לא יבין אותי.

"אחרי שהגעתי ל'חמניות' הבנתי שיש עוד אנשים שחווים את זה. אין דרכים להתמודד עם אובדן, בין שאני הבת, האלמנה ובין שחלק מהמשפחה המורחבת. גם עכשיו, כשעברו ארבע שנים, זה לא באמת נקלט לנו. ברגע אחד הכל הסתיים, לא עברנו איזה תהליך איתו. כשהגעתי ל'חמניות' גיליתי שאני לא לבד".

יש פעילויות שאת מתחברת אליהן במיוחד?

"כן. למשל במפגש אובדן. באחד המפגשים הבאתי את משקפי הראייה שלו. זה היה מרגש, ואת שומעת סיפורים של אחרים ומגלה שאת לא לבד בכל העולם הזה. אני זוכרת שהרכזת שלי ב'חמניות' אמרה שהיקום שלח לנו אחד את השני, שלא סתם נפגשנו ב'חמניות', אלא בשביל לדעת שאנחנו לא לבד. שאנחנו פה לתת תקווה אחד לשני.

"במפגש הזה יצא לי לגעת במשקפיים שוב. יש גם צחוקים במפגשים האלה, אני מאוד אוהבת הומור שחור, ואני גם כותבת - זה חלק מההתמודדות. אני אוהבת את זה, יש לי הרבה מה להגיד בנושא של אובדן, בעקבות מה שחוויתי".

מה השתנה בך מאז שהצטרפת ל"חמניות"?

"המקום נתן לי תקווה. כשהגעתי ל'חמניות' הבנתי שיש עוד ילדים כמוני שאיבדו את אחד ההורים שלהם ושפשוט צריך לחיות עם זה, לצד האובדן, כי אין ברירה. החיים חזקים יותר מהכל, הם לא באמת שואלים אותנו, הם ממשיכים. יוצא לי ללכת לבית העלמין שנמצא ליד כביש ראשי, ובכל פעם כשהמכוניות נוסעות במהירות, חולפות על פניי, זה מזכיר לי שהחיים ממשיכים קדימה".

חוויה של ביחד

אופיר תמרי, בת 17 מבאר טוביה, איבדה את אביה ממחלת הסרטן לפני עשר שנים. "זה היה קשוח מאוד. חווויה מאוד מקפיאה, מרתיעה וקשה. אבא חלה בסרטן הדם, זה לא היה בבום אבל ההכנה גם הייתה קשה", היא משחזרת את השנים הקשות שעברה כילדה. "לא יודעת אם הבנתי את זה עד הסוף, כשהוא חלה הייתי בת 3 וכשנפטר הייתי כמעט בת 7. אחי היה תינוק כשאבא שלי חלה, ובן 5 כשהוא נפטר".

בבית נותרו האם מירה (49), אופיר ושקד (15) להתמודד עם האובדן. מכיוון שלא הייתה שום מסגרת בנמצא, התמודדה אופיר בעצמה עם הכאב, עד שאמה סיפרה לה על פוסט בפייסבוק שראתה על עמותת "חמניות". "אמא הציעה לי להצטרף, ואמרתי שזורם לי. בפעם הראשונה נסענו לסניף שהיה רחוק לי מהבית, בתל אביב, וזו הייתה נסיעה ארוכה מאוד אז זה היה קצת מתיש, אבל ככל שהתקרבתי יותר הביתה, כך גם הרגשתי יותר בנוח. כשהייתי בת 13 הייתי במקום של חניכה והרגשתי שזה לא התאים לי. ברגע שהפכתי להיות חונכת, זה הפך להיות מקום טוב. אני עושה את זה כבר שנתיים, בהתחלה בנס ציונה ועכשיו ביבנה".

מה את מרגישה כיום ב"חמניות"?

"תחושה ביתית, משפחתית, גיבוש שהוא מעבר להכל. הכרתי שם חברה מאוד טובה שלי שאיבדה את אבא שלה. יצרנו קשר מאוד אישי, וגם אם אנחנו לא נפגשות הרבה זמן, אנחנו יכולות לדבר משום מקום וזה יתקבל באהבה".

ספרי לי על רגע מיוחד שלך עם החניכים.

"יש לי שלושה חניכים. אחת מהם אמרה לי משהו שגרם לי לרצות לבכות. היא אמרה לי שאני השראה בשבילה. אני כל כך אוהבת אותם. אני מרגישה שאני מקבלת מהחניכים כמו שהם מקבלים ממני. אני נהנית להיות איתם, להקשיב להם, הם כמו משפחה עבורי. לראות את הילדים מאפשר לי מבט אחורה, על מה שאני הייתי בגילם. אני מרגישה שגם התבגרתי בזכות התהליך הזה. זה גורם לי לחשוב על האובדן מזווית קצת שונה. אני מרגישה שאני מקבלת יותר מהנתינה הזו".

איזו פעילות את אוהבת במיוחד?

"מפגשי האובדן מאוד מקרבים. אני אוהבת מאוד גם את המפגשים הקלילים והרגילים, מרגיש כמו תנועת נוער כזו, רגילה". אופיר, תלמידת מגמת תקשורת, חולמת להיות יוצרת, אשת תקשורת או דיפלומטית. "אני חושבת אולי ליצור סדרה על אובדן. אני מקליטה בימים אלה פודקאסט על אובדן, על השלבים שלו ועל 'חמניות' באולפן הקלטות בבית הספר".

מן הצד מביטה קס באחת מבנות טיפוחיה. היא מחבקת את אופיר, שתולה בה מצידה מבט מעריץ. "זה ההישג הכי גדול של 'חמניות', שאנחנו מייצרים מקום, נראות ותחושת שייכות ל־750 משפחות במדינת ישראל", מספרת קס, "אם אני מספרת את הסיפור של היתמות שלי כסיפור של חוויה של בדידות, יש 750 משפחות שמספרות את הסיפור שלהן כחוויה של ביחד, וזו מבחינתי ההצלחה הכי גדולה שלנו".

מה הדבר הכי חשוב שאמרו לך על "חמניות"?

"היה בי פחד מאוד גדול מהמילים 'זה מציל חיים', כי אני לא רוצה לחשוב שאני כזו, כי אז מה זה אומר על מי שלא הגעתי אליו. לא מזמן ישבתי בפעילות אצלנו, ואחד מראשי הערים אמר למשפחות שזה ממש מציל חיים, והן פשוט אמרו לו 'נכון'. אני ישבתי שם ואמרתי לעצמי וואו. אני באמת קמה בכל בוקר וצריכה לצבוט את עצמי ולומר שזכיתי, ככל שזה קשה ומאתגר.

"זו הזכות הכי גדולה של בן אדם - לתקן את מה שהוא לא קיבל, ולכן כל בוקר אני פותחת בהודיה. אני אומרת תודה שזכיתי ושהמפעל הזה ממשיך להתקיים, ומצד שני, אני אומרת שיש לנו עוד רשימת המתנה ארוכה. לילדים בפריפריה אנחנו לא מצליחים עדיין להגיע, ויש ילדים שנמצאים גם שלוש שנים ברשימות ההמתנה שלנו. אני שואלת את המדינה - איפה אתם? ועונה שאנחנו פה. כמה שזה לא פשוט לגייס כסף, שותפים ואת הרשויות - בסוף, הילדים ב'חמניות' רצים מרחוק כשהם רואים אותי ומחבקים אותי, ואני אומרת תודה".