הותר לפרסום: אלינה אומנסקי, בת 36 מנהריה ונעמי משה מחולון הן שתי ההרוגות בתאונת הדרכים הקטלנית בגאורגיה ביום שישי .
הלווייתה של אומנסקי צפויה בבית העלמין בנהריה סמוך לכברי. אומנסקי הותירה בעל, סטאס, תאומים בני תשע וחצי וילדה בת ארבע וחצי. בשנת 1995 עלתה ארצה, כשאת בעלה הכירה ב-2008.
לאחר שהתחתנו, היא עבדה במשרדים הראשיים של רשת "קשת טעמים" והוא כמורה בית ספר תיכון בעכו.
"היא הייתה אישה מדהימה, היא הייתה כל כך אמיתית, כל כך נאמנה", ספד לה בעלה, "חברים שלה תמיד היו אומרים עליה שהייתה חברת אמת. תמיד ידעה להגיד את הדבר הנכון, והיא אף פעם לא שיקרה, לטוב ולרע. הייתה אומרת את האמת ולא משנה מה. היא הייתה החברה הכי טובה שלי.
"היא הייתה אמא נהדרת ובת נאמנה. תמיד חשבה קודם כל על ההורים שלה. היא הייתה המנוע של הבית. ידעה לדחוף קדימה. תמיד דחפה, תמיד רצתה להספיק לעשות דברים ולראות את העולם. לצאת ולבלות עם חברים ולהיות עם הילדים. המשפחתיות הייתה חשובה לה מאוד. בכל יום שישי הייתה אומרת 'בוא נדליק נרות'".
בעלה הוסיף כי "עברנו עכשיו לדירה חדשה והיא תכננה שעכשיו נתחיל לעשות ארוחות משפחתיות ביחד. היא לא הספיקה עוד ליהנות כל כך מהבית הזה. היא הייתה אישה משכמה ומעלה. הייתי קורא לה וונדר וומן. כמות האנשים שמתקשרים אליי ושולחים את ניחומיהם זה פשוט הזיה. איבדתי חצי נשמה. עם כל החסרונות שלי, היא הייתה היתרון שלי".
"ניסיתי להציל אותה"
סטאס שחזר את הרגעים הקשים: "זה קרה בדיוק ביום ההולדת 40 שלי, שאותו חגגנו ביום שישי", סיפר, "היא הרימה הפקה מטורפת. לא ידעתי בכלל שאנחנו נוסעים לחו"ל. יצאנו ביום חמישי בערב, נכנסנו לנתב"ג ואז היא אומרת לי יום הולדת שמח, אנחנו נוסעים לבטומי. הייתי בהלם".
לאחר שנחתו סיפר כי "ביום שישי היה גשום. התלבטנו אבל בסוף אמרנו, יאללה, ניסע כי רוב המקומות שבהם נבקר הם מקורים ואין בעיה. בנקודה הראשונה שעצרנו היה נוף מרהיב. המשכנו לנסוע במעלה ההר והכביש נהיה מאד צר. שני נתיבים צרים. אנחנו ישבנו קדימה מאחורי הנהג. הרמתי את הראש לרגע ואני קולט את המשאית שבאה מולנו בתוך האוטובוס שלנו כשהנהג שלנו הצליח בשנייה האחרונה לסטות ימינה והמשאית 'גילחה' את כל הצד השמאלי. אני שמעתי 'בום' ענק. עברו כמה שניות והרגשתי פתאום שאני לא נושם ושיש לי צפצוף באוזניים. לקחתי נשימה ואז ראיתי את הזוועה של החיים שלי.
"היא מתה במקום. אני עוד ניסיתי לעזור. ניסיתי להציל אותה, אבל הפגיעה הייתה קטלנית. לקח זמן עד שבאו כוחות הצלה ובינתיים אנשים שהיו שם התחילו לפנות ברכבים פרטיים. היה שם כאוס. אם הנהג לא היה מושך ימינה ברגע האחרון - זו הייתה התנגשות חזיתית ורוב הסיכויים שהאוטובוס היה עף מעל ההר כי היה שם מעקה".
"נעמי כל כך רצתה את הטיול הזה"
הרוגה נוספת היא נעמי משה מחולון שהותירה אחריה בעל, שני ילדים ושני נכדים.
בנה הראל סיפר כי ניסה לסייע לנוסעים נוספים שהיו בתאונה. "אולי בזכותי אנשים עוד חיים, אני קבלתי את הבשורה ב-10 בבוקר, מישהו שאל בוואטסאפ, אמרו לי קרה משהו, עוד מעט אבא ייצור קשר, לחכות לטלפון בדקות הקרובות, עברה חצי שעה ושום דבר לא קרה. באותו רגע אני התחלתי להתקשר לכל העולם, משרד החוץ, חברות הביטוח, אשת טורס שניהלה את הטיול הארור הזה, אני הפעלתי את כל המערכת, ממש הכל, מ-10 בבוקר את הרמתי את הכל".
צביקה משה, בעלה של נעמי ז"ל שישב לידה בעת התאונה שיחזר: "הורידו אותנו במפל, הצטלמנו שם במפל, אח"כ עלינו מהמפל למיניבוס, בעיקול באה משאית במהירות גבוה מאוד ונכנסה בנו, מזל שלא התהפכנו, אם היינו מתהפכים, לתוך תהום כולנו היינו הולכים. זה המזל שלנו. אשתי מתה במקום, היא ישבה ליד החלון, ואני לידה. אני כולי הייתי מלא בזכוכיות".
צביקה טוען כי הטיפול היה לקוי: "לא באו לטפל, אנשים התפנו במכוניות פרטיות, לא באו לפנות אותנו, כלום, עד שבאו איזה מכבי אש, אנשים פרטיים כבר פירקו את כל הכיסאות, אבל לא היה מה לפנות. הנהג שלנו (במיניבוס) היה בסדר, הוא שמר על הכללים, אבל הבעיה שהכביש היה רטוב, והיינו בעיקול, אז למשאית לא היה לאיפה לפנות, אני לא יודע, מה אני אגיד לך? הגעתי לפנות בוקר אני הראשון שהגעתי לפה, דרך חברת כלל. חיכינו הרבה זמן לטיול הזה, אשתי כל כך רצתה את הטיול הזה, כל כך רצתה".
צביקה גם סיפר על הפציעות שספג בעצמו: "אני נפגעתי בצלעות, הצלעות שלי שבורות, אומרים שזה יתרפא לבד, אבל יש לי כאבים, יש לי כאבים, אני בקושי קם מהמיטה, בקושי מתהלך, לי שני ילדים גדולים, זה המזל שלי, ויש שני נכדים קטנים שמחפשים את סבתא".
בהמשך, צביקה תקף את מארגני הטיול: "אני לא יודע איך הוא הוציא אותנו במזג אוויר כזה, אני אמרתי לו באותו היום, הוא אמר לי שזה מזג אוויר קל, שהם יוצאים במזג אוויר יותר קשה, המדריך הזה שלקח אותנו מאשת טורס, אמרתי לו זה מזג אוויר לא טוב, תבטל את זה, תעשה את זה ביום אחר, אף אחד לא היה איתנו, , לא הייתה עזרה ראשונה במיני בוס, . היינו בביה"ח אף אחד לא דיבר אתנו, עד עכשיו שחלפו כמה ימים, אף אחד לא מדבר איתי, אני צריך להוציא כסף מהכיס שלי לפה ולשם. שתבין אני צריך להוציא את הכסף במקום שהחברה שאני שילמתי להם את הביטוח, במקום שיבואו, ישאלו אותי, יעזרו אף אחד לא מדבר איתי".
הובאה למנוחות
עשרות בני משפחה חברים ומכרים, ליוו היום למנוחות בבית העלמין בחולון, את נעמי משה בת ה-58, שנהרגה בתאונת האוטובוס בטיול המאורגן בגאורגיה.
הרב יוסף אלנתנוב, מנהל בית ספר בית יוסף חולון, שם עבד צביקה בעלה של נעמי ז"ל כמאבטח בשערי בית הספר ספד וסיפר שצביקה תמיד קיבל אותם בחיוך ואהבה, בכל בוקר.
"ביום שישי בשבוע שעבר קבלתי שיחת וואטספ מצביקה שהוא רק בוכה ובוכה, צביקה צעק בטלפון רציתי לעשות הפתעה לנעמי וזה נגמר בטרגדיה", ספד הרב אלנתוב והוסיף: "נעמי כמה שסבלה תמיד חייכה, אמרתי לה תמיד, צביקה אוהב אותך. בחייהם ובמותם אהבו ולא נפרדו היא אהבה אותו אהבת נפש. מקומה בגן עדן. עכשיו השיחה הזאת מהדהדת לי באוזניים". הבעל צביקה שאל את אחד הרבנים בבכי: ״למה אישה צדיקה נסעה לטיול ולא חזרה ממנו?״. נעמי אמא לבן ובת וסבתא לשלושה נכדים.
