ערבי טוב הוא ערבי מאושר ותורם, שאינו מושפל

אם ניתן לגזענים שבינינו לנצח, הרי מבחינתם ערבי טוב לישראל הוא ערבי מדוכא, נחות ומושפל, ללא שום מוטיבציה להרים ראש בגאווה. מבחינתם, ערבי טוב זה ערבי מחמד שאין לו דעה ועם רגשי נחיתות מתמשכים שיועברו לצאצאיו לעולם ועד. ערבי כזה הוא משאת נפשם של אותם פוליטיקאים מסיתים ותומכיהם העיוורים, שמאמינים בכל מאודם בעליונותם האישית והציבורית ואינם מוכנים לקבל בשום מצב את האפשרות שערבי בישראל יהיה שווה בן שווים בכל התחומים. גזענים כאלה חורקים שיניים בכל פעם שצץ לו איזה ערבי משכיל, מצליח וגאה, שיש לו מה להציע לבניית אנושות טובה יותר בארץ ובעולם. אנשים כאלה הם סכנה אמיתית לחברה דמוקרטית ואנושית, ויש להוקיע אותם בכל הזדמנות, עד אשר קולם יידום ולפני שידיהם יהיו יותר ויותר מגואלות בדם חפים מפשע, יהודים כערבים.

לעומת זאת, אם ניתן לאנשי השכל הטוב, ולאו דווקא רק בעלי הלב הרחמן או השמאלנים הבולטים שבינינו, לנצח, הרי מבחינתם ערבי טוב לישראל הוא ערבי חי, משכיל, שמח ועובד, שתורם לעצמו, למשפחתו, לחברה התרבותית שלו ולחברה הישראלית הכללית. ערבי כזה הוא ערבי שיש לו מוטיבציה לשפר את הסביבה החינוכית, התרבותית והכלכלית ומרגיש שווה בין שווים בכל התחומים. ערבי כזה שואף למצוינות, להצלחה ולקידום, בדיוק כפי שיהודי טוב בארץ מרגיש. ערבי כזה יפעל תמיד לשוויוניות רב־תרבותית ויביא לשגשוג אמיתי של הדמוקרטיה ללא פגיעה בייחודיות של כל דת ותרבות.

ערבי כזה מבין שהוא במיעוט מספרי ולכן ישאף להיות תמיד עם הרוב המוסרי והתרבותי, כדי להוכיח את כוונותיו הטובות מול הבריות. ערבי כזה יעביר את משנתו לילדיו ולחברה הערבית שאליה הוא שייך בגאווה רבה, ובכך יתרום לחברה אנושית יותר בישראל. לערבי כזה אין זמן ומוטיבציה להתעסק בשלילי, והוא ישקיע את כל זמנו ומרצו בבניית החיובי. ערבי כזה חייב להיות דעתן כדי שיוכל לשכנע את סביבתו בצדקת דרכו, ולא רצוי שיהיה פחדן ללא עמדה ברורה אשר עימה יוכל לשפר את העולם. ערבי כזה הוא לא ערבי נטול זהות לאומית או תרבות דתית, אלא ערבי גאה בזהותו ההיסטורית, שתורמת מאוד לייחודיותו ואינה גורעת מאומה מתחושת שייכותו ונאמנותו לחברה הרב־תרבותית בישראל. ערבי כזה הוא אזרח שומר חוק, כי הוא מאמין בחברה דמוקרטית ושוויונית שתגן על זכויותיו, ללא קשר למי שעומד בשלטון או פרשן מוטה בעיתון.

מחפשים כבוד לזהות הלאומית הבסיסית

המאבק העיקש של חלקים שונים בחברה היהודית הישראלית ליצור את הערבי האידיאלי המותאם לצורכיהם הפוליטיים הוא זה שיצר את הציפיות האישיות של חלקים שונים בחברה, והוא זה שגרם לאכזבה שלהם לנוכח האירועים הקשים שקרו לאחרונה. במקום להפנים שערבי הוא גם אזרח עם קשיים, מצוקות וסכנות שעל החברה כולה להתמודד עימם ולעמוד לצידו, הם נתנו לו להתמודד לבד עם האלימות בתוך החברה שלו ועם המצב הסוציו־אקונומי הקשה שלו ושל העיר והכפר המוזנחים שבהם הוא מתגורר.

הם נתנו לו להיאבק לבד עם הריחוק החברתי, השפתי והפוליטי מהחברה הכללית. הם נתנו לו להיות ערבי מותש, מושפל ועייף, שמתחיל להבין שאין לו מה להפסיד כי אין לו מה להשיג מאותה חברה שהתנתקה ממנו. אותו ערבי צעיר, מפוזר ומתוסכל, שמחפש רק איך לשרוד, הגיע למסקנה שהוא אזרח סוג ב' שאין לו תקנה. אותו ערבי משפשף את העיניים כשהוא כועס ובוכה כאשר הוא רואה שהעיר המעורבת שבה הוא חי זרקה אותו לצידי הדרך והאיצה את תחושת הקיפוח עד למצב של פיצוץ שבו אנו צופים בימים קשים אלו.

חבריי וחברותיי הישראלים והישראליות, הכתובת היתה על הקיר, רק שזה היה כתוב בשפה הערבית שלא הובנה כראוי לקוראי רק השפה העברית. ועדיין, אני יודע ומאמין שאותו ערבי מתוסכל עדיין מייחל ליד המושטת של הממשל, כי מה שבסה"כ הוא מבקש זה כבוד לתרבות, כבוד לדת, כבוד לזכויותיו וכבוד לזהותו הלאומית הבסיסית, מבלי לדרוש ממנו השכם והערב להתנצל על מי שהוא היה ויהיה.

הכותב מכהן כפרופ' באוניברסיטת תל אביב