גיבורה אחת עם חזון

30 שנה אחורה. לאחר אינספור עבודות כפיים, החלטנו אני ובעלי לקחת את גורלנו בידיים ופתחנו מסעדה. רצינו להתקדם, גם כלכלית, לספק לעצמנו חיים נוחים יותר, לגדול ולצמוח.

רצינו לקדם את הילדים היקרים שלנו, לספק להם את כל מה שלא היה לנו. היו לנו עשר שנים רצופות בחוויות והצלחות. רכשנו בית, הענקנו לילדינו את החינוך הטוב ביותר שהיינו יכולים לתת. הצלחנו, אך משהו עדיין בער בי ולכן החלטתי שאני לוקחת את עתידי בידיי.

בגיל 38 נרשמתי לתואר ראשון - אמא לארבעה ילדים, בכיתה עם ילדים אחרים - וסיימתי אותו בהצטיינות. לאחריו תואר נוסף ועוד אחד, והנה נורית קורן, ההיא שכל התנאים היו נגדה - עורכת דין. ועדיין, משהו בער בי. נתקלתי אז בסיפורה של אחת הדמויות המשמעותיות בחיי, חרף העובדה שמעולם לא זכיתי לפגוש בה - נינה ויינר. אישה מעוררת השראה, שסיפרה למשה דיין על קרן שהיא עומדת בראשה המסייעת לצעירים מזרחיים לרכוש השכלה אקדמית, והוא הסתכל עליה כמו משוגעת ולעג לה. אבל הלעג הזה, חוסר האמונה, רק הבעיר בה את האש. היא המשיכה ומאז לא הביטה לאחור.

ח"כ נורית קורן. נרשמה לתואר ראשון בגיל 38 // צילום: אורן בן חקון

מאות מלגות בשנה, עשרות אלפי סטודנטים. היא בנתה פה מדינה וגאווה. היה לה חזון ותוכנית ארוכת טווח. לא אפליה מתקנת ולא זעקות שבר, אלא פעולות, תכלס. היא צפתה, כבר לפני 40 שנה, שהפריפריה נועדה לכישלון וכי מוטלת עליה אחריות, כאשת עסקים אמידה, לקדם את האוכלוסייה שאותה אליטה ישנה ראתה כנחותה.

בזכותה אני חברת כנסת. בזכותה פתחתי, אחרי 70 שנה, את הפרוטוקולים של פרשת ילדי מזרח תימן והבלקן. בהשראתה ניפצתי את ההגמוניה של האליטה המשפטית הישנה ופתחתי את דלתות מערכת המשפט בפני כלל העדות והתרבויות. בכל צעד ובכל מחשבה - היא איתי. ואני אפילו לא מכירה אותה, אבל היא איתי, היא מה שאני. היא מי שאני. נינה ויינר, נשיאת קרן אייסף, היא הגיבורה הפרטית שלי.

חברת הכנסת עו"ד נורית קורן, היא יו"ר הוועדה המיוחדת לפרשת היעלמותם של ילדי מזרח, תימן ובלקן, וחברה בוועדה לבחירת שופטים

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו