"עמדתי בחדר עם התיק על הגב, התכוונתי ללכת הביתה כשהוא עצר אותי ואת השמיניסטיות ואמר שהוא צריך לומר לי משהו.
מה כבר יכול לקרות?
עמדנו שם ופניו נפלו, הרצינו ברגע.
״זה נראה רציני״ מישהי אמרה בגיחוך.
אף פעם לא ראיתי את פניו כל כך רציניות.
נזכרתי שלפני כמה דקות, הוא קיבל הודעה ואותה הבעת פנים הופיעה. הבעה שבשורה מרה הכתה בו.
״זה דיי קשה״, הוא אמר.
״גלי בללי היא אחת מהנספות״, הוסיף.
המילים שלו מהדהדות לי בראש.
גלי?
מבזיק לי זיכרון בראש, בישיבת צוות שעשינו איתה לפני כמה חודשים. היא ישבה על הרצפה ועזרה לי, נפגשנו כל כך הרבה פעמים ודיברנו. היא עזרה ותמכה. לא תמיד חשבה שמה שאני עושה נכון אבל תמיד ניסינו ביחד למצוא פתרון.
אחת מהבנות בחדר התחילה לבכות.
אני הולכת אחורה, צעדים גדולים. צוחקת. זה לא יכול להיות. רק מחכה שמישהו יכנס ויאמר לי שהוא עובד עליי, שתכף תיכנס בדלת ותגיד שהיא פה. או שהיא פצועה קל ותחלים. שהיא נעדרת ותכף ימצאו אותה.
בראשון הקרוב אמורה להיות פעולה, והיא תגיע. ותגיד לי שהייתי צריכה להירשם לסמינר.
ותצחק, ותצלם. ונדבר קצת.
רק לפני כמה חודשים קראתי את השם שלה בטקס מצטיינים, והיא עלתה לבמה וחייכה את החיוך המהמם שלה, חיוך גדול עם שיניים ישרות וגומה בלחי בצד.
אני לא יכולה לחשוב לראות את השם שלה ברחוב, ממוסגר שחור על גבי לבן. לראות לידה את הסיומת ז״ל...
עזבתי את התיק והתחלתי לרוץ, אני נושמת בכבדות מנסה לנקות את הראש מהמחשבות עליה.
עוצרת, משתעלת, נושמת בכבדות. הריצה גרמה לי לשנות את המקום של הקושי.
גלי, הלכתי לבית ספר שלך, ועד שלא ראיתי את הפרצופים של החברים לך לא באמת הבנתי.
הם יושבים שפופים, אופפת אותם הילה של אבל. הפרצופים שלהם מוכי כאב. חלקם חסרי הבעה, מסתכלים למקום רחוק לא מוגדר. יש פה כל כך הרבה אנשים אבל הכל כל כך שקט.
הכאב הרב באוויר סדק לי את חומת האדישות, ושבר אותי מבפנים. הלב שלי נשבר.
הדמעות פרצו מעיניי, ורצתי במורד המדרגות ויצאתי החוצה לקור. ישבתי על ספסל ובכיתי. איך את, המנהיגה של הסניף, שאחראית על הכל, את שתמיד עוזרת, נותנת דוגמה, תמיד אמיתית וכנה, איך את, שמתנדבת, תורמת, שמחה וצוחקת, איך את נהרגת. זה כל כך לא פייר.
כשנרגעתי מהבכי הסתכלתי הצידה וראיתי את קיר הנספים בבית הספר שלך, והאבן של שחר סטרוג שנוספה לא מזמן.
גלי, כולם פה עם עיניים אדומות, מחבקים אחד את השנייה ובוכים.
לא מגיע לך להיות סתם שם.
את כל כך הרבה מעבר לשם.
את כל כך הרבה ערכים, נתינה ועזרה לזולת.
כל כך הרבה למדנו ממך, כל כך הרבה נתת.
נערה אחראית, אינטליגנטית, ממוקדת מטרה, תמיד שמחה וחייכנית. יש לך יכולת מיוחדת להתחבר מהר עם אנשים, ולהשפיע עליהם.
כי זאת את.
היית מנהיגה אמיתית.
כל כך הרבה אנשים פה, ולכולם כואב.
כואב לחשוב שלא תחזרי אלינו.
קשה לי לדמיין שלא תגיעי לפעולה בראשון, שלא נדבר, שלא נריב ונשלים, ושלא אראה אותך יותר.
קשה לי לחשוב על כל מה שרציתי לעשות איתך, בעזרתך, עלייך, ועכשיו אני לא יכולה לעשות.
המחשבה הזאת גם שוברת אותי ומעלה בי דמעות ואני חנוקה מהיבבות של עצמי.
רועדת מההלם, מהשוק שאת כבר לא פה.
גלי, את נתת לי השראה. את מדהימה. שמחה שזכיתי להכיר אותך, שמחה שזכיתי להיות לידך.
היית בן אדם משפיע וערכי ורק עכשיו יצא לי לראות באמת כמה.
אני מקווה שאת בסדר עכשיו.
אנחנו שבורים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
