את החברות הכי טובות שלי הכרתי בצבא ובכנסת, לא גדלנו יחד מהגן אבל צמחנו זו לצד זו בשלבים הבוגרים של החיים.
אחד הדברים שחיברו ביננו כל השנים הם חלומות משותפים - רדפנו יחד אחרי דרגות קצונה, הכרה ציבורית ותפקידים משפיעים, דחפנו אחת את השנייה להישגים ולפרנסה טובה, אבל אני לא זוכרת אפילו שיחה אחת שבה חלמנו על עושר ובתים מפוארים.
לפעמים אני חושבת שמיליונרים הם אנשים שנולדו עשירים מאוד או עניים מאוד - כלומר, הכסף היה המוטיב הכי משמעותי בבית וכך הפך מדרך למטרה. ואילו אנחנו, החברות, גדלנו בבתים סבבה - לא היה לנו יותר מידיי אבל גם לא היינו רעבות ללחם. גדלנו בשלום ובפיוס יחסי עם מה שיש. וחוץ מזה, לא היה לי במי לקנא. כולנו ממעמד סוציו-אקונומי דומה.
לאחרונה יש לי חוג חדש של חברות. גם הן מוכשרות, אינטלגנטיות ומצליחות אבל יש הבדל גדול בינינו - הן עשירות. מאוד. יותר משאהיה אי פעם. חלקן עושות ארגזים בעצמן, חלקן ניהנות מההון של ההורים, חלקן התחתנו עם מיליונר וחלקן גם וגם וגם. כיף לי איתן ואני לא מרגישה פחות שווה בחברתן ובכל זאת, להיחשף לחיים מסוג כזה עושה לי משהו.
פתאום בא לי את זה גם לעצמי; את הבית המדהים עם הבריכה, קלונוע פרטי וג'יפ חדש בכניסה, בא לי יאכטה משלי וטיולים לחו"ל כל שני וחמישי, ויותר מכל, בא לי חדר אחד לתיקים, אחד לנעליים ואחד לבגדים. ובא לי צמיד יהלומים.
אני לא יודעת אם יום אחד יהיה לי את כל הטוב הזה אבל מודעת לכך שבחרתי במקצוע שמקטין משמעותית את הסיכויים - עיתונות היא מקצוע עם המון תשוקה ומעט רווחים. הייתי רוצה לומר שאני שלמה עם בחירתי אבל האמת היא שאני מתהפכת מבפנים:
כן, אני יכולה לוותר על יאכטה כדי לעסוק בתחום שמטריף לי את החושים, אבל נכון שאוותר על חינוך ורפואה פרטית לילדים? טוב לי לוותר על מטפלת צמודה, מבשלת ומנקה, שתאפשר לי לעשות קריירה במקום לכבס בגדים? לא אתחרט בסוף ימי שלא הכרתי את העולם מלפני ומלפנים? אוכל לחיות עם עצמי אם לא יהיה לי ההון הנדרש להבטיח שהורי יזדקנו כמו מלכים?
דילמה.
אתנחם בעובדה שהכל מלמעלה, והוא כבר יכריע בין חלומותיי הישנים והחדשים.
אז שיהיה לו בהצלחה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
