1. רבים דנים בימים האחרונים בשאלה מי "יוצא בסדר" מההקלטות של שיחות נתניהו־מוזס. האם נתניהו נסחט או משוחד? האם הוא התכוון ברצינות, או כטענתו, פעל רק למשוך את מוזס באף ואולי להרוויח קצת זמן של הפסקת אש בעיצומה של מערכת הבחירות?
אבל אלו לא הדיונים החשובים, מכיוון שכל הקונספציה הבסיסית של התיק מוטעית מיסודה. העובדות בנושא ברורות: סיקור חיובי מעולם לא נתפס בישראל כמתת ביחסי שוחד. איש לא נחקר בנושא, איש לא נאשם על כך, והדבר חסר תקדים לחלוטין. זה לא אני אומר, שי ניצן בעצמו אמר. כך שגם אם כל הדוברים בשיחה התכוונו לדבריהם ברצינות גמורה, הדבר לא היה אמור להפוך לחקירה פלילית.
עובדה נוספת היא שאילולא נמצאו באקראי ההקלטות הללו אגב חקירתו של ארי הרו, איש לא היה מעלה על דעתו להגדיר סיקור כשוחד, והתקדים הזה לא היה בא לעולם.
כך לא מחדשים הלכות במשפט הפלילי. מי שסבור שסיקור עיתונאי הוא פקטור ביחסי שוחד ועילה למשפט פלילי, יואיל בטובו לחדש חידושיו בדרך המקובלת. שיציג מחקרים וניירות עמדה, יסקור את הנורמות בעולם, ויציע חוקים או תקנות בנושא - וגם אז ניתן להחיל זאת רק מכאן ולהבא, ולא בדיעבד. נכון לעכשיו, היחידים שהציגו עבודה מסוג זה הם פרקליטי נתניהו, ומסקנותיהם כמובן הפוכות.
רוצים להפליל סיקור? בכיף. בדמוקרטיה יש דרך. המשטרה והפרקליטות כבודן במקומן מונח, אבל מסעירות ככל שיהיו ההקלטות שהן מצאו, אין זה מתפקידן להמציא חוקים ולחדש אישומים. חוקרי המשטרה והפרקליטות נהגו בתיק הזה כאחרוני כתבי הרכילות.
החומרים שהגיעו לידם לא העידו על ביצוע עבירה ואף לא על תכנון עבירה. אבל הם היו סופר עסיסיים. "נוני מוזס נחשף לראשונה בקולו! מי היה מאמין! ונתניהו אומר לו ככה וזה עונה לו ככה, וואו, איזה דברים... כנסו, כנסו, בלעדי, הקליקו אחרי הפרסומות".
אלא שחוקרי המשטרה אינם כתבי רכילות ואפילו לא כתבי תקשורת. הם חוקרי משטרה, אז הם עשו את הדבר היחיד שהם יודעים לעשות. כשאתה פטיש - כל בעיה נראית לך מסמר, וכשאתה חוקר משטרתי - כל דבר מעניין ומרגש נראה לך תיק פלילי. דבר הוביל לדבר, ומרוב התלהבות כבר מחדשים פה הלכות.
מה שהתחיל בתפירת תיקים, הפך לשכתוב חוקים. ועוד מעיזים לקרוא לזה "הגנה על הדמוקרטיה".
2. לכך נוסף כמובן המרכיב הבררני: נתניהו שוחח עם מוזס על דבר ששבועיים־שלושה לפני כן עסקו בו חברי כנסת רבים, שהמרכזי שבהם - איתן כבל - נפגש עם מוזס וזכה לשיפור הסיקור. כבל כמובן לא לבד, לצידו בקידום החוק עמדו גם ציפי לבני, אביגדור ליברמן ויאיר לפיד. עבור כבל ומוזס זה היה יום רגיל בעבודה; אבל אצל נתניהו זה הפך עילה ליצירת תקדים פלילי. הטענה הבסיסית שלא מרפה היא: מדוע דינו של נתניהו שונה? כבל פעל להשתמש בכוחו הפרלמנטרי באופן שמיטיב עם איש עסקים, ולאחר מכן נהנה מסיקור חיובי. אם התיק נגדו נסגר ללא כלום, גם את תיק 4000 צריך לזרוק לפח.
עוד בנושא:
• נתניהו למוזס: "אם אתה בא להפיל אותי - אפעל בכל הכלים שיש לי"
• נתניהו: "אם התיק נגד איתן כבל נסגר, תיקי 2000 ו-4000 חייבים להיסגר"
• רה"מ: "יש לקוות שהיועמ"ש לא ייתן ידו לעיוות צדק"
• זה התקדים הדרמטי שהציגו פרקליטי נתניהו בשימוע - ועשוי למוטט את התיקים נגדו
• אם נתניהו יזוכה - הפרקליטות תואשם בניסיון הפיכה | דעה
הטענה הקבועה של המשטרה והפרקליטות היא כי במקרה של נתניהו המצב שונה, משום שיש לפנינו הקלטות וראיות. זו טענה קלושה: אם קידום חוק "ישראל היום" תמורת סיקור חיובי הוא עבירה פלילית, ועל השיחות בנושא נחקרו נתניהו ומוזס, אזי יש להשתמש בכל כלי החקירה כדי לברר עד הסוף את הנסיבות לקידומו של החוק שהגיש כבל. איתן כבל לפחות נחקר במשטרה, אבל לבני, לפיד, ליברמן והאחרים אפילו לא נחקרו. לא רק זאת: מחשבים לא הוחרמו, מכשירים לא אוכנו, ועדים לא גויסו. אפשר רק לשער אילו אוצרות של ראיות ועדויות המשטרה יכלה לאסוף בנושא, לו היתה פועלת לגייס עד מדינה בקרב בכירי קבוצת "ידיעות אחרונות". לזה קוראים חקירה. והמשטרה יודעת יפה מאוד להיות אקטיבית ויצירתית כשהיא רוצה. מי ששברו את ניר חפץ ושלמה פילבר ושכנעו אותם להפוך לעדי מדינה, יכלו לשבור גם אחרים. לו רק רצו.
3. אולם בכך לא די. התנהלות הפרקליטות בתיק רחוקה מלהניח את הדעת. העובדה שהתובעת בתיק, פרקליטת מיסוי וכלכלה ליאת בן ארי, שהתה בחופשה בזמן השימוע - היא שערורייה שאין כדוגמתה. כיצד הציבור אמור להאמין שהפרקליטות
אכן הגיעה לשימוע בלב פתוח ובנפש חפצה, כאשר הדמות הכי משמעותית בהליך הזה אפילו לא טורחת להתייצב?
ויותר מזה, על פי הדלפות שונות, בכוונת הפרקליטות לגבש מסקנות בחודש הקרוב. דבר זה בעצמו מעיד על חוסר תום לב. כיצד ניתן לעבור ברצינות על אלפי עמודי הראיות והטענות שהגישו פרקליטי רה"מ בשימוע? ועוד כאשר מדובר באדם שלא היה נוכח בעצמו במפגשים?
מעבר לכך, הסקת מסקנות בתוך חודש בלבד היא שיא חסר תקדים בתיקים דומים. מבדיקה שערך העיתונאי אלי ציפורי, עולה כי בדרך כלל הליך קבלת ההחלטות בתיקים כאלו אורך חודשים ארוכים.
בתיק חברות הקש של אביגדור ליברמן, למשל, שנסגר בנובמבר 2012, לקח ליועמ"ש עשרה חודשים לקבלת ההחלטה בשימוע. פרק זמן דומה עבר בין השימוע שנערך לשר חיים כץ לבין ההחלטה להגיש נגדו כתב אישום. ההחלטות בשימוע של ג'קי מצא, לשעבר מנהל רשות המסים, ארכו שישה חודשים, של שרה נתניהו חמישה חודשים ושל פאינה קירשנבאום שלושה חודשים. פרק הזמן הממושך מתבקש בשל מורכבות התיקים, השלכותיהם הציבוריות ומשמעויותיהם המשפטיות. ההצהרה על קבלת החלטה בתיקי נתניהו תוך חודש היא בלתי סבירה בעליל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו