חוות הדעה שמסר היועמ"ש מנדלבליט לוועדת ההיתרים בעניין אי-יכולתו של נתניהו לקבל סיוע במימון הוצאות משפטו, היא המשך ישיר במסע אי-הצדק המופגן כלפי ראש הממשלה. אך לא פחות מכך, היא מנחיתה מהלומת פטיש נוספת על פירורי אמון הציבור שנותרו כלפי המערכת.
ראשית, בין עילות הפסילה משתרבבות בדיקות קנטרניות על טיב החברות בין התורם לראש הממשלה, אם מדובר בחברות שהחלה בתנועת נוער או לאחר שנתניהו כבר היה בתפקיד ציבורי. וכן, עיסוק בהיקף הסכום המבוקש, שגובל בדרישה להחליט מראש מה תהיה תקרת ההגנה המשפטית, ובמילים אחרות, תקרת הצדק שיוכל לתבוע לעצמו. וכל זאת במשפט שעלות הוצאות התביעה בו נמדדת במאות מיליוני שקלים.
תזכורת // צילום: משה בן שמחון
שנית, העיתוי. כמו בכל ההתנהלות המשפטית נגד נתניהו, אי אפשר שלא לחוש שגם העיתוי של פרסום חוות דעה זו נבחר בקפידה. אך לפני שבוע גררו את ראש הממשלה לדיון בוועדת הכנסת, שבו ניסו לכפות מיסוי תקדימי ורטרואקטיבי על הוצאותיו הקשורות במילוי תפקידו.
הדרישה לגבות את המס, שהתחילה בעתירה לבג"ץ והתגלגלה אל רשות המסים ומשם לוועדת הכנסת, הוצגה בהיפוך מוחלט כבקשה של ראש הממשלה לקבל "הטבות" כספיות. ולאי-הצדק הזה התווסף המסגור, שבו ראש הממשלה עוסק בהטבותיו בשעה ששאר הציבור שקוע במשבר כלכלי. גם הפרסום הנוכחי אינו חף מעיתוי כלכלי דומה. וכן, העובדה שלא מדובר בכספי ציבור, והעובדה שסכום המימון המבוקש קשור במשפט שצפוי להיות ממושך - כל זה ייזרק לפינה נידחת בדיווחים כדי לייצר שוב טעם מר של הטבות וכספים.
אבל הציבור כבר מכיר את השיטה. הוא ראה כיצד הוגש לראשונה בהיסטוריה המשפטית כתב חשדות, דווקא ערב בחירות. הוא ראה כיצד מוגש כתב אישום בחופזה, ואף שנפלו בו פגמים, ערב בחירות. הוא כבר מבין שמבנה העל הוא אמנם משפטי, אך מבנה הבסיס הוא לעולם פוליטי. וכל שעליו להבין כעת, הוא שמבנה העל לובש צורה חדשה. אם עד כה, כדי לאפשר הדחה פוליטית נדרשה פעולה משפטית מובהקת, כעת יש זירת התעמרות נוספת: הזירה הכלכלית. קרי: אם לא הודח בקלפי, יודח משפטית, ואם ההצלחה המשפטית מתעכבת, יותש כלכלית.
עוד בנושא:
• "מזימת מנדלבליט נחשפה במלוא כיעורה"
• היועמ"ש מתנגד למימון הגנת נתניהו
• גנץ וניסנקורן מגבים את היועמ"ש מול נתניהו: "מנדלבליט לא רודף אף אחד"
ולסיום, אל מועקת אי-הצדק האישית והציבורית מצטרפת עננת ניגוד עניינים נכבדת. לא זו של נתניהו המבקש בצורה גלויה לקבל את הסיוע במימון, אלא של גוזר הגזירה, היועמ"ש, פרקליט המדינה, התובע הראשי, המכתיב ללא היסוס לסנגוריה את גבולות המימון והגזרה. וזאת, כשאין שום ערכאה גבוהה יותר שאפשר לכפור בפניה בעניין. שכן בג"ץ, שהכשיר את המינוי הכפול של אותו יועמ"ש שמנע את פרסום הקלטות ובכך את חקירת פרשיותיו - יתחיל לעסוק כעת בזוטות כמו ניגוד ענייניו?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו