לראשונה בתולדותיה - האליטה המשפטית בישראל נדרשת לרדת לעם

יש עוד דרך, מעודדת למדי, להתבונן בבליץ הראיונות שהעניק נשיא העליון לשעבר השופט אהרן ברק, במה שנראה כמו הוצאה לפועל של תוכנית חירום רב־שלבית.

הופעותיו הטלוויזיוניות הגיעו אחרי רצף כנסים ופאנלים, כמו למשל "משפטנים מדברים על החקיקה האנטי־דמוקרטית" שנערך ביום שישי בחסות האגודה לאיכות השלטון. בפקולטות למשפטים מוזמנים סטודנטים וחברי סגל לשיחות על "צעדי הממשלה החדשה", ומבטיחים שכולם יוכלו לבטא "שאלות, חששות או תהיות" באווירה של "שיח שוויוני ומכיל". באחד מבתי הספר בעיר מגוריי, הוזמנו ההורים למפגש מיוחד עם מרצה למשפטים, כדי להבין לעומק "על מה כל הרעש", חלק מיוזמה של משפטנים ומומחים "שהחליטו להתגייס ולהעביר הרצאות בהתנדבות בנושא השינויים החוקתיים".

זהו מצב חדש. בכירי מערכת המשפט תמיד ידעו לייצר דפי מסרים עשירים בטיעוני קרב מול איומים חיצוניים, אבל לאינטנסיביות של פעילות ההסברה הנוכחית אין אח ורע. היפר־אקטיביזם הסברתי. לראשונה בתולדותיה, האליטה המשפטית בישראל נדרשת לרדת לעם. להתייצב מול אזרחים ולעשות נפשות לעצמה. להסביר. לנמק. לשכנע. עד כה התנהלו הדברים בפורומים סגורים, בצווים, בחוות דעת ובצינורות פנים־ממסדיים. כעת עברה ההתגוששות לזירה הציבורית, והכל מול דעת הקהל.

זו התפתחות חיובית ודמוקרטית להפליא. האליטה המשפטית בישראל היא אולי הקבוצה האחרונה במרחב האזרחי שנהנתה מחסינות מפני ביקורת. הדיון הלעומתי כלפיה מעולם לא איים ברצינות על חופש הפעולה שלה ולא חייב את ראשיה בתגובה.

בוודאי לא בשיג־ושיח עם הציבור. מקסימום נאום בכנס משפטי מול קהל ביתי – לחיזוק הלכידות הקבוצתית. תראו איך כמעט כל הבעת עמדה מצד אזרח לא מעורב, רהוט ככל שיהיה, מתקבלת בנחירת בוז ועווית סלידה מצד הפרשנים המשפטיים, הלא הם הקאסוטו של הפרקליטות והעליון.

תחי הרפובליקה החופשית

כעת, באיחור של דור או שניים, ראשי המערכת ולבלריה הצעירים מתחילים לחוות את מה שחוותה הצמרת הביטחונית אחרי מחדל 73': הציבור גילה שמותר לבקר אותם, לדרוש שינויים, לתבוע נשיאה באחריות – ואפילו להתווכח איתם.

דעת הקהל מתחילה להיות מעורבת, כלומר להתייחס אל השדה המשפטי – שעד לאחרונה היה מחוץ לתחום – כעניין שהוא באותה מידה של הציבור, ולא רק של ה"המומחים", כסוגיה הנוגעת לכל אזרח ביקורתי ולא רק לעוטי הגלימות. יותר ויותר אזרחים מתחילים להבין שבדיוק כפי שמותר להם להתנגד לפילוסופיה הפדגוגית של מערכת החינוך למרות שאינם אנשי מקצוע, ובדיוק כפי שמותר להם לכפור בקונספציות של מערכת הביטחון למרות שאינם בהכרח גנרלים – כך מותר להם לערער על הפילוסופיה, על הקונספציות ועל האתיקה של מערכת המשפט הישראלית.

משפט נתניהו והרפורמות של לוין הורידו את האלים הכמעט־אחרונים שנותרו בציבוריות הישראלית מהאולימפוס. אט־אט מתחוור שהם בני אנוש והחלטותיהם מושפעות מההקשר החברתי, המעמדי והמקצועי שבו הם חיים ופועלים. גם להם יש אינטרסים, גם הם מושפעים מחשיבה קבוצתית, גם עליהם פועל לחץ חברתי.

והם מגלים לתדהמתם שיש מערכות מוסר ואתיקה נוספות על זו שמכוננת את עולמם. הם ייאלצו גם להפנים שאם הם מתיימרים להצטייר כמגדלור המוסרי של החברה וכמבצרה הערכי של הדמוקרטיה – הם יצטרכו מעכשיו להצטופף. כי יש עוד ישראלים בעולם. וגם להם יש מוסר, ערכים ואפילו מושג מגובש במענה לשאלה "מהי דמוקרטיה". טוב שהבסטיליה האחרונה נופלת. תחי הרפובליקה החופשית.