עם פרסום פסק הדין הארוך (כ-150 עמודים) בעניינם של נוחי דנקנר ואיתי שטרום, נפל דבר בשוק ניירות הערך בישראל. מהיום ואילך "הרצת מניות" אינה יכולה להיחשב עוד כעבירה "קלה", מעין מעשה שובבות של החבר'ה, בנוסח 'סחיבת' התרנגולת מהלול בידי פלמ"חניקים אליה מתלווה קריצה רבת משמעות. כפי שהבהיר, ובצדק, ביהמ"ש העליון, מדובר בפשע חמור לכל דבר שיש להשית עליו, בנסיבות המתאימות, גם עונש מאסר כבד ומשמעותי בפועל.
בפסק דינם הבנוי לתלפיות, הדגישו שופטי בית המשפט העליון את חומרת המעשים, את השיטתיות המתוחכמת שמאחוריהם, ואת הפגיעה הקשה באמון הציבור ובממונו כאחד.
בפן האישי, יש לפנינו טרגדיה גדולה. כישלון נוסף של אדם שנפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. מרוּם המעלה, הכלכלי והחברתי, לשפל תאי המעצר באבו כביר. מקוקטיילים נוצצים ומסיבות השקה רוויות אלכוהול לחדרי החקירות ביאח"ה ובלהב 443 ולבסוף - לתאי המאסר של כלא מעשיהו. ריח הליזול והמזרונים המעופשים שבים ומתערבבים במונחים שבעיני רוב הציבור הם כספר החתום: צו הפטר, דין קדימה, חדלות פירעון, פשיטת רגל.
במישור המשפטי יש לפנינו מופע נוסף של ענישה, בו מציב בית המשפט העליון רף גבוה יותר של ענישה מזה שהציב קודמו, בית המשפט המחוזי. אכן, אין זו הפעם הראשונה שהוא נוהג כך ביחס לעברייני "צווארון לבן". במקרה, אולי המפורסם ביותר, של השר לשעבר שלמה בניזרי החמיר ביהמ"ש העליון את העונש משנה וחצי לארבע(!) שנות מאסר.
בניזרי מיהר לטעון בזמנו ש"זה רק בגלל שהוא ספרדי". אז זהו, שלא. העונש החמור יותר שהושת על דנקנר ושטרום מלמד שגם בעניין הזה נוהג בית המשפט בשוויון, ויש בו כדי להוסיף פרק נוסף בתורת הענישה הישראלית. באופן דומה, אמנם בנוגע להרשעה בעבירת מין ועונש קל בהרבה, החמיר בעבר ביהמ"ש העליון גם את עונשו של נסים מור, סמפכ"ל המשטרה. ארבעת חודשי המאסר על תנאי שהושתו עליו בבית המשפט המחוזי הומרו בבית המשפט העליון בעונש מאסר שרוצה בעבודות שירות.
לא אחת, קיימת בציבור קלות בלתי נסבלת ביחס לעבירות "צווארון לבן". קלות זו מלובה בתמיהות, מלווה בקריצות, הן של אישי ציבור ואנשי תקשורת, הן של העבריינים עצמם, סנגוריהם ויחצ"ניהם.
אכן, כבר בימים קדמונים אמר חיים כהן, שופט ביהמ"ש העליון דברים נחרצים בעניין זה: "לעניין מידת העונש אינו דומה קלונה הרב של עבירה כשהיא נעברת בידי איש משכיל ונשוא-פנים, לקלונה הפחות שבאותה עבירה כשהיא נעברת בידי בור ואביון: עבירתו של בעל 'הצווארון הלבן', המקפיד על ניקיון בגדיו ומזניח ניקיון-כפיו, חמורה פי כמה, וענשו של זה חייב להיות חמור שבעתיים. ואם בכל מועלי המעל כן, בעובדי ציבור וראשי מוסדות ונאמני המדינה לא כל שכן: לא זו בלבד שאין בכל אותן זכויות שרכשו להם בתקופת עברם המזהיר כדי לשמש להם מליץ יושר בשעת קלקלתם, אלא אותן זכויות עצמן הופכות להם לקטגורים המוחים כביכול על עלבונם".
רף חדש של ענישה // שופט העליון ניל הנדל // צילום: אורן בן חקון
דנקנר לא היה "איש ציבור" במובן הצר והפורמלי של המילה, אך במידה רבה היה כזה במישור המהותי. דנקנר ושותפיו למעשי הפשע עשו שימוש בכספים שגייסו מהציבור, בהיקף עצום, לרבות כספי פנסיה של עובדים שעמלו כל חייהם כדי לקבל עם פרישתם קצבה זעירה, וכך זאת לשם העשרת הונם האישי וקידום מעמדם החברתי.
הגבולות בין המותר והאסור היטשטשו אצלם לחלוטין. כפי שמתואר בהרחבה בפסק הדין, כישרונותיו הרבים של דנקנר וקסמו האישי נוצלו לעשיית מניפולציות מכוערות ועברייניות גם באמצעות השליטה באמצעי תקשורת, במישרין ובעקיפין, גם באמצעות ניוד חלק מהכספים לצורכי "צדקה" כביכול, כשבפועל התברר שתרומות אלה היו "נגועות" במעשים פליליים ולא היו אלא "פירות העץ המורעל" שכל שומר נפשו צריך להתרחק מהם.
יש לקוות כי הלקח נלמד, וכפי שצוין בפסק הדין, העונש החמור שהושת על ידו אכן יהווה אמצעי הרתעה אמתי ויעיל כלפי מבצעי מעשי עוולה עתידיים.