כרוניקה של התרסקות: כך הגיעה המפלגה שהקימה את המדינה אל סף היכחדות

ב-22 בנובמבר 1965 נכנסו חברי הכנסת השישית לישיבה היסטורית ראשונה באולם המליאה של המשכן החדש, שבנייתו כמעט והושלמה. 120 חברי הכנסת שזה עתה נבחרה תפסו את מקומותיהם על הכיסאות החדשים. 45 מהם היו חברי המערך, ועוד עשרה עתידים היו להצטרף לסיעה המשותפת בהמשך כהונת הכנסת, ולהביא את מפא"י ההיסטורית לשיא כל הזמנים - 55 מנדטים. 

בעוד כמה שבועות, כאשר תתכנס הכנסת ה-21, שישה חברים בלבד יחבשו את ספסליה המצומקים של סיעת העבודה - שריד כמעט מעורר רחמים מהמפלגה שהקימה את המדינה. השאלה הגדולה שניצבת כיום לפתחה של המפלגה המתפוררת איננה כיצד לשוב ולכבוש את השלטון, אלא האם לכבות את האור ולהכריז על סוף דרכה וירידתה מעל בימת ההיסטוריה. 

המשבר המתמשך שאליו נקלעה העבודה לא נולד לאחר בחירתו של אבי גבאי, ושורשיו נעוצים בטראומה שחווה מחנה השמאל כולו עם קריסת הסכמי אוסלו ופרוץ האינתיפאדה השנייה. יחד עם זאת, נדמה שהבחירה בגבאי הפכה מפלגה במשבר קשה לגוף פוליטי גוסס. קשה למצוא היום בכירים במפלגה שחולקים על הדעה שהבחירה בגבאי הייתה "תאונת עבודה", תרתי משמע. 

מפגש אינטרסים בין חברי מפלגה שחיפשו משיח לפוליטיקאי שחיפש פלטפורמה. אבי גבאי // צילום: קוקו

גבאי, שהעיד על עצמו שגדל בבית של תומכי ליכוד וקיים ספק גדול אם אי פעם הצביע למפלגת העבודה, הצליח להשתלט על המפלגה כתוצאה משילוב של נסיבות ואינטרסים. לאחר שהתפטר מתפקידו כשר לאיכות הסביבה בממשלת נתניהו, חיפש פלטפורמה פוליטית שתוכל להחזיר אותו למרכז הבמה. בדיוק באותו זמן, חברי מפלגת העבודה חיפשו בנרות "משיח" חדש, מישהו שאינו מזוהה עם התדמית המזדקנת והעסקנית של המפלגה אשר יוכל "לנער" אותה ולמשוך אליה קהלים חדשים. 

יום לפני הסיבוב השני בפריימריז לראשות המפלגה בין עמיר פרץ לאבי גבאי, כתב יורם דורי, יועצו לשעבר של שמעון פרס, פוסט קצר בפייסבוק: "מחר מפלגת העבודה צריכה להכריע בין מנהיג עם ניסיון - לניסיון עם מנהיג". ספק אם גם דורי עצמו ידע עד כמה המילים הללו יתבררו כדברי נבואה עגומים. חברי העבודה בחרו בגבאי מבלי שהכירו אותו, ולמעשה קנו חתול בשק. יום לאחר הפריימריז קיבל גבאי בין 20 ל-24 מנדטים בסקרים, אך מכאן הדרך להתרסקות כבר הייתה קצרה. 

המפלגה שקנתה חתול בשק

גבאי נכנס למפלגה כרוח סערה, עם תחושה של מי שפיצח את סוד הפוליטיקה. הוא לא הבין שנבחר לא הודות לניהול קמפיין גאוני או לסגולות מנהיגות יוצאות דופן, אלא פשוט בגלל שלנוכח הייאוש שאחז בהם היו חברי המפלגה בוחרים בכל "איש חדש" שהיה מתמודד על התפקיד. בתוך זמן קצר החל להסתכסך כמעט עם כל הבכירים, שחשו שהוא נוהג בהם בהתנשאות וביהירות. אפילו חברי כנסת שתמכו בו בפריימריז, כמו איתן כבל, יוסי יונה ומיקי רוזנטל, זכו ממנו ליחס מזלזל בסגנון של "אני ואפסי עוד". 

היו"ר הבא? ח"כ איציק שמולי // צילום: נועם ריבקין פנטון

למרות זאת, הגיבוי שהעניקו חברי המפלגה ליו"ר החדש, שבתחילה עוד נסק בסקרים, היה מוחלט. גם חברי הסיעה, שידועים בנטייתם לסרס את יושבי הראש ולאחר מכן לערוף את ראשם, התייצבו מאחוריו בצייתנות. כאשר ביקש גבאי לשנות את חוקת המפלגה באופן שהעניק לו סמכויות חסרות תקדים שמהן לא נהנו אפילו רבין ופרס, איש מחברי הכנסת למעט עמיר פרץ לא העז להתנגד למהלך, והוועידה אישרה אותו כמעט פה אחד. זאת על אף שהצעד הזה פגע אנושות במסורת הדמוקרטית של המפלגה, וקירב אותה למודל של מפלגות יחיד כגון ישראל ביתנו ויש עתיד. 

גם לאחר סדרת אמירות אומללות של גבאי וחשיפות מביכות לגביו, המשיכו חברי הסיעה לשמור על דממה. איש לא רצה להיות זה שיואשם בכך שהוא "יורה בתוך הנגמ"ש" ומונע מהיו"ר אפשרות לנצח. כשגבאי הכריז שלא יפנה התנחלויות - עמדה שסותרת באופן מהותי את אחד מעקרונות היסוד של המפלגה - רק ח"כ איציק שמולי הסתפק בציוץ צנוע בטוויטר, שבו ציין שהוא חולק על עמדת היו"ר. שאר הח"כים המשיכו לשתוק. 

נושא עיניים לבית הנשיא. עמיר פרץ // צילום: קוקו

האמירות המביכות הלכו והצטברו, וככל הנראה הזעם כלפי גבאי החל להצטבר מתחת לפני השטח. קו פרשת המים הגיע לאחר שיו"ר העבודה חזר על אמירתו הנושנה של בנימין נתניהו לפיה "השמאל שכח מה זה להיות יהודי". לרבים מבין פעילי ותומכי המפלגה זה כבר היה יותר מדי. הם הבינו שגבאי איננו האדם שחשבו שהוא, אך זה כבר היה מאוחר מדי. מכאן ואילך החלה ההתדרדרות בסקרים, שהסתיימה בהתרסקות חסרת התקדים בבחירות. 

לשכתב את ההיסטוריה

בימים האחרונים מנסים גבאי ומקורביו לקדם שני נרטיבים שנועדו "לזכות" את היו"ר מאשמת ההתרסקות בקלפי. על פי הנרטיב הראשון, חברי המפלגה הוותיקים ובכיריה מעולם לא השלימו עם בחירתו של גבאי שהיה "אדם חדש", וחתרו נגדו מהרגע הראשון. הנרטיב השני טוען כי איש לא יכול היה להשיג תוצאה טובה יותר מול התופעה שנקראת בני גנץ וכחול לבן. 

חילופי דורות בהנהגה. סתיו שפיר // צילום: יהושע יוסף

שני הנרטיבים הללו מהווים שכתוב של מהלך ההיסטוריה. כאמור, גבאי נהנה מגיבוי חסר תקדים שהעניקו לו בכירי המפלגה וחבריה זמן רב לאחר שנבחר, ואף לאחר שהחל לבצע טעויות קשות בזו אחר זו. בנוגע לתופעת כחול לבן ובני גנץ, הרי שהמועמדות של גנץ לראשות הממשלה נולדה בעקבות כישלונו של גבאי לייצר אלטרנטיבה בעלת סיכוי לנתניהו. כאשר נכנס גנץ לפוליטיקה, מפלגת העבודה כבר נמצאה בצניחה חופשית בסקרים, וברור היה שגבאי אינו מאיים על הליכוד ועל נתניהו בשום צורה. 

כעת, המפלגה הוותיקה ביותר במדינה ניצבת בנקודה שעלולה להיות סוף דרכה ההיסטורית. לכולם ברור שמפלגת העבודה לא מהווה כיום מפלגת שלטון פוטנציאלית, והסיכויים שתחזור להיות כזו בעתיד נמוכים למדי. בין החברים חלוקות הדעות: חלקם מאמינים שהגיעה השעה לכבות את האור על המפעל ההיסטורי, אולם רבים מאמינים שהעבודה עדיין יכולה להיוולד מחדש כמפלגת נישה שמאלנית סוציאל-דמוקרטית. 

הזמן של שמולי ושפיר?

אף על פי שהיו"ר לשעבר עמיר פרץ נהנה ממעמד בכיר בסיעה המצומקת, התחושה היא שבשלה השעה לחילופי דורות. גם פרץ עצמו אינו בטוח שהוא מעוניין להתמודד על הנהגת המפלגה, ונושא עיניו לבחירות לנשיאות המדינה שייערכו בעוד כשנתיים. ההערכות הן כי על הנהגת המפלגה צפויים להתמודד חברי הכנסת הצעירים איציק שמולי וסתיו שפיר, בוגרי המחאה החברתית שמקיימים ביניהם יריבות סמויה חריפה. 

היו ימים. שמעון פרס ויצחק רבין // צילום: שרה יעקב

שאלה נוספת שעומדת על הפרק היא האיחוד האפשרי עם מרצ, ואולי אף עם התארגנות מקרב הפלג המתון של ערביי ישראל, על מנת להקים מפלגת שמאל חדשה. בעוד שיו"ר מרצ, תמר זנדברג, תומכת ברעיון, בתוך העבודה הדעות חלוקות. במפלגה קיים אגף "ביטחוניסטי" גדול, שחבריו אינם מתחברים לשיח של מרצ ושל השמאל הרחוק. החשש הוא שאיחוד כזה ידחק אותם לכחול לבן או למפלגות אחרות. 

יו"ר המפלגה הקודם, יצחק בוז'י הרצוג, אמר השבוע כי ייתכן שמפלגת העבודה סיימה את תפקידה ההיסטורי. הרצוג עדיין נהנה מאהדה רבה בקרב חברי המפלגה, ורבים מהם אף מכים על חטא על שהדיחו אותו מתפקידו לאחר שהשיג 24 מנדטים בבחירות הקודמות - נתון שכעת חורג אפילו מגבולות הדמיון שלהם. כאשר הדברים הושמעו מפיו של מי שנחשב במפלגה לאחד מעמודי התווך שלה, הייתה להם השפעה קשה על הפעילים. 

המפלגה שהקימה את המדינה תיעלם? // צילום: פריץ כהן

גבאי, שסירב להתפטר בליל הכישלון בבחירות ועשה קולות של מי שמנסה להיאחז בקרנות המזבח, נכנע אתמול (רביעי) ללחץ והודיע שיקדים את הפריימריז ויפנה את הבמה. אולם האתגרים שעומדים בפני מחליפו - מי שזה לא יהיה או תהיה - עלולים להתגלות כגדולים מדי. ייתכן שהקדנציה הנוכחית מסמנת את ימיה האחרונים בכנסת של המפלגה שהקימה את המדינה, וכעת עושה את דרכה מדפי העיתונים אל ספרי ההיסטוריה.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו