בין ירושלים לוושינגטון: לישראל אין ידידה גדולה יותר מארה"ב

באחד מימי יולי הלוהטים, ב־2004, הגשתי את כתב האמנה שלי לנשיא מאוריטניה, מדינה מוסלמית וערבית השוכנת בצפון אפריקה. באותו ערב כבר השתתפתי, נרגש, באירוע רשמי ראשון כנציג מדינת ישראל, עת נפרדה הקהילה הדיפלומטית משגרירת האיחוד האירופי.

אני זוכר היטב כיצד, עם הגעתי לאירוע החגיגי, נצמד אלי הממונה האמריקני שייצג את שגרירו שנעדר מהמדינה המדברית. "אני סקרן מאוד לראות את קבלת הפנים שתקבל", אמר לי בחיוך שובבי, שהסגיר את טבילת האש הצפויה לשגריר הטרי.

הבחנתי מהר מאוד כיצד השגריר הישראלי מרחיק אורחים, זוכה למגע חטוף מצד שגרירים אירופאים, ולא רושם אהדה מיוחדת מצד האח"מים המקומיים. בהמשך אגלה כי כל אותם אלה שהתרחקו, לא היססו להיפגש עימי, אבל מאחורי הקלעים. חשתי כמו אותה מאהבת, שנעים להיפגש איתה - אבל רק במחשכים. אבל בדיוק כמו באותו אירוע, וכך גם במשך ארבע השנים שלי במאוריטניה, בלט תמיד שגריר אחד שמעולם לא היסס לעמוד לצידי - לצידה של מדינת ישראל - בכל אירוע ובכל מצב. זהו השגריר האמריקני, שהיה באופן טבעי חבר, שותף, אח.

"ישראל היום", העיתון המוביל במדינה, יקיים הערב במרכז דוידסון בירושלים את "פורום 'ישראל היום' ליחסי ישראל־ארה"ב" במעמד בכירים מישראל ומרחבי העולם. מדובר בפעם הראשונה שקבוצת "ישראל היום" עורכת את הפורום, שבו נעלה על נס את יחסי ישראל־וושינגטון לאורך השנים. יידונו בו נושאי כלכלה, ביטחון, מסחר, תרבות, שיתוף פעולה טכנולוגי ועוד רבים. 

שגרירת ארה"ב באו"ם לשעבר, ניקי היילי, מכבדת אותנו בהשתתפותה באירוע, והמפגש שלי עימה בניו יורק, במסגרת הראיון שהעניקה לעיתון "ישראל היום" (ושחלקים עיקריים ממנו מובאים בגיליון זה), רק מחזק את התחושה שאין ולא היתה לנו ידידה גדולה ממנה (ארה"ב או ניקי היילי? מותר להתבלבל...).

רשת גיבוי ותמיכה

זה התחיל ב־1948. נדרשו לנשיא הארי טרומן בדיוק 11 דקות מרגע הכרזת העצמאות שלנו כדי להפוך את ארה"ב למדינה הראשונה שמכירה בפועל במדינת ישראל. כעבור שנה כבר יעניקו האמריקנים לישראל סיוע כלכלי על מנת לרכוש מזון ולסייע בקליטת פליטים יהודים. 

לאורך כל הדרך התברר שוב ושוב שהתמיכה האמריקנית בישראל חוצה גבולות ומחסומים מפלגתיים, ומעוגנת במורשות, בערכים ובאתוסים משותפים שמגזרים רבים ומגוונים בחברה האמריקנית התחברו אליהם והאמינו בהם באופן העמוק ביותר. דמוקרטים ורפובליקנים, ליברלים ושמרנים - כולם ראו בישראל את השתקפותו בזעיר אנפין של החלום האמריקני.

הנשיא ג'ימי קרטר וראש הממשלה מנחם בגין, ספטמבר 1981 // צילום: יעקב סער / לע"מ

תחושה עמוקה זו של הזדהות, תמיכה ואמפתיה מצד ציבורים כה רבים היתה קו אפיון מרכזי מאז הקמתה של המדינה ועד היום, והיא יצרה קו ביצורים בלתי חדיר כמעט (בעיקר מאז שנות ה־60) אל מול ניסיונותיהם של ממשלי ארה"ב ליישם, מעת לעת, מדיניות לעומתית כלפי ירושלים. אין זה מקרי, אפוא, שלא פחות מאלף מתנדבים אמריקנים הגיעו לישראל במהלך מלחמת ששת הימים, ביוני 1967, כדי להזדהות עימה וללחום את מלחמתה. בה בשעה, סירבו עובדי הנמלים האמריקניים לפרוק את מטעניהן של ספינות מצריות על אדמת ארה"ב, וביטאו בכך תחושת סולידריות מלאה עם האומה הישראלית. 

ואכן, ההיסטוריה של יחסי ארה"ב וישראל רצופה מקרים שבהם גבעת הקפיטול - על שני בתיה וברוב מוחץ - יזמה מהלכי חקיקה, הצהרות ופעולות, ששיפרו את תנאי הסיוע הכלכלי והביטחוני לישראל ושדרגו אותם; שהביעו תמיכה בעמדותיה, וזאת גם בניגוד למדיניותו המסורתית של הממשל (למשל, בסוגיית מעמדה של ירושלים); ושהובילו מהלכי חקיקה פורצי דרך בזיקה ליהודי בריה"מ ולזכותם הטבעית לעלות לישראל. 

בהקשר זה זכור המאבק ההרואי שניהל הסנאטור הדמוקרטי הנרי ג'קסון, ממדינת וושינגטון, שהעביר בסנאט את "תיקון ג'קסון" ההיסטורי, שהטיל סנקציות כלכליות על הקרמלין כל עוד לא נפתחים שערי בריה"מ להגירה חופשית עבור כל יהודי המבקש לחיות בישראל. 

למרות משברים וחילוקי דעות, בלטו תמיד אישים מכל גוני הקשת הפוליטית האמריקנית שלא חסכו מאמצים כדי להעניק לישראל, בעת שירותם על גבעת הקפיטול, רשת איתנה של גיבוי ותמיכה מוצקה. לא בכדי הגדיר הרוב המכריע של נשיאי ארה"ב את היחסים עם ישראל כ"יחסים מיוחדים", כפי שעשה לראשונה הנשיא ג'ון קנדי, שלאורו פעלו גם הנשיאים ריצ'רד ניקסון, לינדון ג'ונסון, רונלד רייגן, ביל קלינטון, ג'ורג' בוש האב והבן – רפובליקנים ודמוקרטים גם יחד. 

גם היום נותרה אמריקה על מרבית (אם כי לא כל) מרכיביה ואגפיה החברתיים והפוליטיים איתנה באמונתה שאדני השותפות ההיסטורית עם בעלת הברית הישראלית נותרו בלתי מעורערים, למרות השחיקה ברמת התמיכה המסתמנת לאחרונה בקרב האגף הליברלי של המפלגה הדמוקרטית. הגם שאין לזלזל בביטויי הסחף הללו, אין בהם כדי לסכן את התשתית ואת היקף התמיכה בקרב הזרם המרכזי של המפלגה הדמוקרטית בקונגרס ובקרב חלק הארי של קהלי יעד דמוקרטיים מסורתיים. גם בעבר פעלו בחברה ובקונגרס כוחות וגורמים אנטי־ישראליים, אם כי נותרו בשולי השיח הציבורי. 

אמת, קיימים שוליים אנטי־ישראליים בקונגרס ובחברה האמריקנית, אולם גם אם אלה צברו תאוצה ובולטות, יש לראות בהם - לפחות בשלב הנוכחי - לא יותר מאשר אפיזודה ותופעה אופנתית קצרת טווח, שאין בה כדי לסכן את תנאי החיבה הדו־מפלגתיים, הממשיכים להוות את תמציתם של היחסים המיוחדים. אמריקה וישראל נשארו, אפוא, גם היום שותפות קרובות, ולא רק מבחינתו של הבית הלבן. 

הכותב הוא העורך הראשי של "ישראל היום"

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו