אחותנו הגדולה והחכמה

הכל מתחיל ונגמר במגילת העצמאות. 

ב־14 במאי 1948 נגמרו אלפיים שנות גלות. הוריי תיארו לי את הרגע הזה עשרות פעמים. אבא בירושלים, אמא בקיבוץ כפר מכבי, ושניהם יחד עם כל העם הקטן והרדוף שלנו, דבוקים לטרנזיסטור. זה היה רגע מכונן בחייהם ובחיי העם היהודי, התרגשות שנראה לי שהיום אנחנו אפילו לא יכולים לדמיין. באותה השנייה, באותה הכרזה היסטורית, נוצר גם הקשר הייחודי בין מדינת ישראל לבין ארה"ב. 

מגילת העצמאות, המסמך הקרוב ביותר לחוקה שיש לנו, כוללת בתוכה עקרונות אוניברסליים, דמוקרטיים וליברליים, המשקפים אותם עקרונות שעליהם הוקמה ארה"ב. כמאמר בן־גוריון: ״מדינת ישראל... תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, ללא הבדל דת, גזע, ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות". 

מסמך גאוני. 

כשהתבקשתי לכתוב על הקשר המיוחד בין שתי המדינות, נזכרתי במאורע מכונן בחיי - טקס קבלת האזרחות האמריקנית שלי. עניין האזרחות היה די זניח מבחינתי באותה התקופה. לא ייחסתי לו חשיבות מיוחדת.

הייתי תושבת ארה"ב ובעלת גרין קארד כבר כמה שנים, ואת האזרחות ביקשתי כמשהו טכני לחלוטין, אבל האירוע עצמו הפתיע אותי בצורה יוצאת מגדר הרגיל. דמיינו לעצמכם אלפי אנשים מכל המינים, הצבעים והמעמדות, באולם ספורט אפרורי אחד, מתחייבים יחדיו לשורה של חוקים אזרחיים, שאמנם נכתבו מזמן אבל הם עדיין פורצי דרך בנאורותם. הופתעתי עד כמה המעמד ריגש אותי. הלוא אני יהודייה וישראלית הכי גאה שיש, מה קשור עכשיו להתרגש ממעמד פוליטי אמריקני? ופתאום נפל לי האסימון לגבי הייחודיות שבמבנה הפוליטי של ארה"ב, והקשר והדמיון שבין המדינות. 

אתה נחשב אזרח אמריקני אם אתה מסכים לשחק על פי חוקי המשחק של הכרזת העצמאות האמריקנית, כמאמר תומאס ג'פרסון: "אנחנו רואים אמיתות אלו כברורות וכמובנות מאליהן שכל בני האדם נבראו שווים, ושהבורא העניק להם זכויות שאי אפשר לשלול מהם, ובהן הזכות לחיים, לחירות ולרדיפת אושר". 

מגילת העצמאות של ישראל והכרזת העצמאות האמריקנית משקפות זו את זו. אחיות, כמו המדינות. 

דוד בן־גוריון מכריז על הקמתה של מדינת ישראל, מאי 1948 // צילום: לע"מ

להשתפר, בתהליך שאינו נגמר

אנחנו עדים כיום לקולות רבים בכל העולם המערבי, המעלים לדיון מחודש את ערכי הדמוקרטיה הליברלית. דמוקרטיה ליברלית היא לא החלטה חד־משמעית ש״הרוב קובע״. הרוב אינו קובע, על הרוב יש אחריות מוסרית. דמוקרטיה ליברלית דואגת לזכויות המיעוט בחירוף נפש. זה לא פשוט, זה קשה ולפעמים גם מקומם, אבל גם בן־גוריון וגם ג׳פרסון ידעו שכדאי להם להניח יסודות אלו בכתב לדורות הבאים. רק למקרה שנשכח אותם לרגע. 

יותר מעשור אני עובדת בהסברת ישראל, בפומבי ומאחורי הקלעים, עם ארגונים שאני עומדת בראשם ועם ארגונים אחרים. דיברתי עם אלפי אנשים מכל העולם על ישראל אלפי פעמים, זה בדמי. אחרי שנים על שנים של עבודה הסברתית, אני יכולה להגיד שאני יודעת מה עובד. מה סותם למקטרגים את הפה בעדינות, אך בהחלטיות; זכויות מיעוטים, נשים, ערבים ולהט״בים. חופש פולחן. זכות הדיבור הפומבי גם אם אינו נעים. תמיכה ממשלתית ביוצרים ישראלים, גם אם היצירה שלהם ביקורתית כלפי המדינה. כל אלו מוכיחים לעולם שישראל, ממש כמו ארה"ב, מעודדת שיח וביקורת, ואף קשובה להם. 

דמוקרטיה ליברלית היא זו המאפשרת דיון גם אם הוא לוהט ויצרי, כמו שאנחנו יודעים לייצר. אם נמשיך להקפיד על הערכים שעליהם הוקמה ישראל, ושעליהם הוקמה גם ארה"ב, לא יהיה אפשר להילחם בנו. ככל שנשכיל לשמור על העקרונות הללו, כך יישמר הקשר המיוחד בין המדינות, ותנועת ה־BDS ושלל תנועות החרם יאבדו מכוחן ויטואטאו אחר כבוד אל מתחת לשטיח ההיסטוריה, שם מקומן הטבעי. 

ואם נוכל לשאול מהאמריקנים עוד אלמנט קטן, אולי נוכל גם לאמץ את העיקרון שנכתב בדברי המבוא להכרזת העצמאות ונחשב אבן יסוד משמעותית בה: ״אנחנו האזרחים (עושים כל זאת) על מנת ליצור איחוד מושלם יותר״. הם ידעו שה״איחוד״, The Union, המדינה שעבורה הם נלחמים ולמענה הם מוכנים לתת את חייהם, אינה מושלמת ולעולם לא תהיה, והם אף לא שאפו לשלמותה. 

הם שאפו להמשיך לשפר את אותו האיחוד, את אותו הרעיון, את אותה המדינה. הם ידעו שזהו תהליך אקטיבי, שלעולם אינו נגמר, ובעצם היותו משמר את עקרונותיו. 

כה מעורר השראה. תודה לך על הכל, אחותנו הגדולה והחכמה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו