יחסי ישראל עם יהודי אמריקה הם עניין אישי מאוד עבור רבים בישראל. פגשנו את אותם יהודים לפני שנים רבות כשהם עוד היו צעירים. היום הם ואנחנו - כבר לא. כלומר, כבר לא צעירים. אז, לפני שנות אלף בקיבוץ, הם היו מתנדבים או אולפניסטים שהשכימו קום למלונים. או לרפת. למדו לאהוב את הנוף, את השדות, את הבריכה, את חדר האוכל. ישראל כשלעצמה כמעט לא היתה נושא לוויכוח.
ולמרות הכל, ולמרות הידידות שנשמרה בדרכים עקלקלות כבר כמה עשורים, אני יכול להיזכר בשאלות קשות ששמעתי ממישהי בשנת 1974 בערך. למה הכפר הערבי השכן נראה ככה? למה רמת החיים שם והפיתוח כל כך נמוכים, לעומת - כן, היישוב שלנו. מה שנראה לך מובן מאליו, עלול להיראות לא טוב בעיניים אמריקניות. היום רמת החיים במידה מסוימת השתוותה, ולפחות הכפר שהיה קטן ועוד היו בו בקתות בוץ, גדול בהרבה מהקיבוץ. אבל זה לא משנה. משום שחלק לא מבוטל מאותם מתנדבים של סוף שנות ה־60 ותחילת ה־70 זועמים על ישראל. באותן שנים הם חוו אותה ברגליים ובעיניים. הם ראו מה זאת מדינה אחרי מלחמה. היום הם מקבלים את ישראל באמצעות הזרקה תוך־ורידית של כלי תקשורת מהצד השמאלי של המפה.
אבל הפער הרגשי האמיתי התגלה לי דווקא כשהגעתי לארה"ב, בשנות ה־70 המאוחרות, כאשר עלתה השאלה ההפוכה: מה יעשו היהודים אם יגיעו למצוקה שתאלץ אותם לעזוב את אמריקה. אולי לברוח? התשובה שקיבלתי מאישה מבוגרת אבל קרובה היתה: האופציה הראשונה למקלט תהיה אוסטריה, וינה. ואם לא יסתדר, אז עוזבים לגרמניה. אירוע עכשווי כמו חקירתו של עו"ד מייקל כהן בבית הנבחרים, כאשר כל הסטריאוטיפים האנטי־יהודיים קופצים כמו קופים על המסך, עורר אצל אחדים את השאלה לגבי עתיד היהודים בארה"ב. היהודים המתבוללים מודעים ליהדותם, אך ישראל עבורם איננה אופציה.
בקרב אחדים מאלה שהכרנו בעבר, נוצרה עווית אפילפטית אנטי־ישראלית. כל האיומים הקיומיים על מדינת ישראל לא נוגעים להם. הם מאשימים את ראש ממשלת ישראל בטבח בבית הכנסת בפיטסבורג. הקריקטורה האנטישמית ב"ניו יורק טיימס" משקפת לא רק את האווירה האנטי־ישראלית הרפלקסיבית, האוטומטית; היא משקפת גם את מאות אלפי ואולי מיליוני קוראים יהודים, הקוראים את העיתון כמו שבעבר הסבים שלהם קראו ספר תהילים. פרסום כזה אפשרי משום שב"ניו יורק טיימס" בטוחים שיהדות אמריקה תספוג את זה, לא תתנגד, ואולי אפילו בחלקים מסוימים תאהב את המוצר.
שבירת מוסכמות מול הממסד
מאורע המפתח שאפשר אולי להתחיל בו כדי להבין משהו מיחסי ישראל עם יהדות אמריקה, התחולל בזמן מלחמת העולם השנייה, בשלבים האחרונים של רצח מיליוני יהודי אירופה. "קבוצת הלל קוק, שהקהילה היהודית החרימה מרוב פחד, גרמה ללחצים על הקונגרס ועל הסנאט", כתב יורם קניוק המנוח במשפט אחד מתוך טור לזכרו של קוק, שנפטר ב־2001.
יצחק רבין נואם בפני המגבית היהודית המאוחדת בלוס אנג'לס, פברואר 1976 // צילום: יעקב סער / לע"מ
המאבק להצלת יהודי אירופה התרחש לפני קום המדינה, אבל הוא מסמן קונפליקטים ומאבקים פנימיים שממחזרים את עצמם עד היום. גם בישראל יש חוקרי שואה בכירים שאסור להזכיר לידם את שמו של "ברגסון", הוא הלל קוק. פעילותו של הלל קוק באמריקה הוכיחה שאפשר להיות אפקטיבי בתוך זמן קצר יחסית, ושאין צורך להסתמך על הממסד של הנהגת הקהילות היהודיות באמריקה. חוקרים כמו רפאל מאדוף ובעיקר דיוויד ויימן גילו רק בדור האחרון את האדישות ואת חוסר המעש של הנשיא רוזוולט ביחס לפליטים יהודים, ובעיקר ביחס לרצח ההמוני עצמו, שהממשל ידע עליו רבות.
ויימן, שנפטר לא מכבר, חשף בספרו "נטישת היהודים" מחדל מוסרי אדיר של גיבור אמריקני, שיהדות אמריקה סגדה לו ועדיין סוגדת לו - פרנקלין דלנו רוזוולט. בימיו חושלה הברית בין היהודים לבין המפלגה הדמוקרטית. חלק מיועציו הקרובים היו יהודים. מנהיג יהודי אמריקה, כפי שכונה אז, ולפחות היום אין אדם במעמד כזה, סטיבן וייז, סייע לרוזוולט לסמא את עיני דעת הקהל האמריקנית לגבי השואה. אם הוא וחבריו לא צועקים ולא בוכים, למה שה"ניו יורק טיימס" ידווח על השמדת שני מיליונים בכותרת הראשית, כשהוא יכול להחביא את זה בעמוד פנימי למטה.
והלל קוק הביך את הממסד היהודי כשדרש שאמריקה תקצה סיוע מיוחד לטובת יהודים. הוא עצמו מתאר בקטע מצולם את ההלם החשמלי שעבר בו כשראה את הפרסום הראשון על השואה ב"וושינגטון פוסט". לזכותו ולזכות אנשיו נזקפת הקמת הוועד להצלת פליטים מטעם הממשל, ויש הקובעים שפעילות הוועד הצילה כ־200 אלף יהודים. קוק חשב שהשואה היא קצת יותר חשובה מאי הנעימות שתיגרם למנהיגי יהדות אמריקה, וגייס שותפים כמו התסריטאי הגדול בן הכט. הם חיברו מודעות פרובוקטיביות שפורסמו על פני עמודים שלמים ב"טיימס" וזעזעו את דעת הקהל, וארגנו אירועי ענק שבהם השתתפו כוכבים הוליוודיים וכוכבי תיאטרון ובהם מרלון ברנדו בהופעתו הציבורית הראשונה וכוכבים כמו פול מוני ואדוארד ג'י רובינסון, שנהגו עד אז להסוות את יהדותם.
קוק, בן אחיו של הראי"ה, הגיע מארץ ישראל ועיצב סוג חדש ונדיר של מנהיגות. הוא נהג לפי דפוס לא מקובל, כשנאבק על דעת הקהל האמריקנית, הפעיל לחצים ישירים על הממשל והקונגרס ועקף את המנהיגות הממסדית. שני מנהיגים שכמוהו שברו מוסכמות מול יהודי אמריקה היו יצחק רבין בשנותיו כשגריר ישראל בוושינגטון, ובנימין נתניהו שמכהן היום כראש הממשלה.
רה"מ בן־גוריון והשגריר אבן מעניקים חנוכייה לנשיא טרומן בביקורם בבית הלבן, מאי 1951 // צילום: פריץ כהן / לע"מ
השואה שינתה משהו בגישתם של מנהיגי יהדות אמריקה. מי שהתגלה פתאום בשיעור קומתו כמנהיג היה אבא הלל סילבר, רב רפורמי מקליבלנד. הוא היה דמות מפתח ביצירת הקשר בין הנהגת היישוב היהודי לבין בריה"מ במאבקים באו"ם ערב החלטת החלוקה.
הקשר היהודי־אמריקני־ישראלי תמיד שיקף את המערכת המדינית הבינלאומית. סילבר חבר למשה שרת ולאליהו אפשטיין (אילת) שניסו ליצור קשר עם שגריר בריה"מ באו"ם, אנדריי גרומיקו. הוא הצליח במשימה וממנו הם למדו לאן נושבת הרוח של הרוסים, ושמי שדוחף את הקו הפרו־ציוני לכאורה הוא לא אחר מסטלין עצמו. אבל הרוסים לא רק רצו לדחוף את הבריטים החוצה מהמזרח התיכון באמצעות הקמת מדינה יהודית, אלא גם רצו בדרך זו להשפיע על יהודי אמריקה להצביע לשמאל הפרו־סובייטי בבחירות שנועדו לנובמבר 48'.
מתברר ששנתיים קודם, בבחירות לקונגרס, הצביעו רוב יהודי אמריקה לרפובליקנים כדי להעניש את הדמוקרטים על הקו הפרו־ערבי של רוזוולט. מועמד השמאל לנשיאות, שנתמך על ידי הקומוניסטים, היה הנרי וולאס, שהיה פרו־ציוני מאוד. הכל הלך לפי הקו הקומוניסטי באותה עת. טרומן התנדנד, ומחלקת המדינה והממסד האמריקני בכללותו התנגדו מכל וכל להקמת מדינה יהודית, ועשו הכל כדי לסכל את הקמתה. הקול היהודי, דעת הקהל הכללית וכן עמדתה של בריה"מ היטו לבסוף את טרומן נגד ממסד החוץ והביטחון, וארה"ב תמכה בהקמת מדינה יהודית והיתה הראשונה להכיר בה עם הקמתה ב־14 במאי 48'.
במאמר ביקורת על ספר ביוגרפי על אודות סילבר, מציין שלמה נקדימון כי הוא רצה לכהן כנשיא האוניברסיטה העברית, אך דוד בן־גוריון סיכל את רצונו. המניע לא ברור, מלבד הסיפור הרגיל של מלחמות היהודים. כנראה היה לבן־גוריון ניסיון לא טוב עם נשיא אמריקני אחר באוניברסיטה העברית; יהודה לייב מגנס, שפעל ללא לאות בלב הממסד האמריקני למניעת הקמת המדינה ונהנה מנגישות לא מוסברת לבכירי הממשל.
לכולם היה ברור - רגע גורלי
לאחר הקמת המדינה נקבעה מעין נוסחה ליחסי ישראל עם יהודי אמריקה. זה היה מה שמכונה הסכם בן־גוריון־בלאושטיין. בלאושטיין היה ראש הוועד היהודי אמריקני, ובהסכם איתו נקבע כי ישראל מעוניינת בקיומה של יהדות אמריקה, בשלומה וברווחתה, אינה רואה עצמה רשאית להתערב בענייניה, רואה בה שותפה שווה לדאגה למצבם של יהודים נרדפים בעולם ואינה רואה בה יהדות מצוקה. המשמעות היא, שישראל תימנע מפעילות לעידוד עלייה מאמריקה. יהדות אמריקה, שמנתה כחמישה או כשישה מיליונים, היתה חזקה, ובייחוד עשירה, בהשוואה למדינה היהודית שמנתה באוגוסט 1950 מעט יותר ממיליון בני אדם ושרר בה משטר צנע. התרומות הכספיות מיהודי אמריקה היו גורם מכריע לטובת כלכלת ישראל.
צ'רצ'יל, רוזוולט וסטלין. היהודים שיחקו תפקיד במארג השיקולים הבינלאומי של המנהיגים // צילום: אי.פי
בשנות ה־50 שלט בארה"ב ממשל מנוכר לישראל אם לא ממש עוין, וליהדות אמריקה לא היתה נגישות קרובה לבית הלבן בעת נשיאות אייזנהאואר. הקמת המדינה בימי טרומן כמו גם תקופת המקארתיזם דחפו עוד יותר את יהדות אמריקה לזרועות המפלגה הדמוקרטית. המבחן בא עם פרוץ מבצע קדש ב־29 באוקטובר 1956. אייזנהאואר האשים את ישראל בכך שסייעה במערכה שלה בסיני נגד מצרים להוריד מהכותרות את הפלישה הסובייטית להונגריה. המבצע גם תוזמן היטב לשבוע שלפני הבחירות לנשיאות, וידוע כי מאז תמיד מחשבנים הפרשנים כיצד ישפיעו הבחירות באמריקה על התנהגותה של ישראל מבחינה ביטחונית.
אבא אבן מילא אז את התפקיד הכפול של שגריר ישראל באו"ם ובוושינגטון. באוטוביוגרפיה שלו - אצל אבן זו אוטוביוגרפיה ולא זיכרונות - הוא כותב שהמבצע זרע מבוכה ובלבול בקרב יהודי אמריקה. הפעם סבר אבא הלל סילבר שהמבצע הוא טעות חמורה בשיקול דעת. יהודי אמריקה חשו שהמערכה החיונית לביטחון ישראל מאיימת על מעמדם בארה"ב וכרגיל, עדיף שישראל תשב בשקט ובלבד שענן מנורות הבדולח בטרקלינים לא ירשרש מעל לראשי הנשיאים הרבים בארגונים היהודיים.
אבל בהמשך הצליח אבא אבן, באחד מנאומיו הגדולים בכל הזמנים באו"ם, לחשמל את דעת הקהל האמריקנית ולאחד סביב ישראל את יהודי אמריקה. זה היה הנאום שלאחריו כתב בן־גוריון לאבן כי היו לו ספקות לגבי המבצע, אבל לאחר ששמע את נאומו, שוכנע שהצדק איתנו. כארבעה חודשים לאחר כיבוש סיני, ולאחר שגם ממשלת בריה"מ וגם הממשל האמריקני איימו על ישראל שתיסוג מייד, כבר היו יהודי אמריקה מאוחדים סביב התביעות הישראליות בתמורה לנסיגה.
מבחן דומה אך בסדר גודל קיצוני הרבה יותר התחולל ב־67' סביב מלחמת ששת הימים. יחסי ישראל־ארה"ב היו רחוקים מהקִרבה המוכרת בימי ממשל טראמפ. היו הרבה סימני שאלה לגבי עמדת ארה"ב של הנשיא ג'ונסון לנוכח ההשתוללות של נאצר. באותן שנים הסתמכה ישראל על שתדלנות בתוך החוג הקרוב של הנשיא. המצור הערבי־סובייטי סביב ישראל הביא לתמיכה אדירה בה בדעת הקהל, ולנשיא ג'ונסון, שהיה במשבר בעקבות ההסלמה במלחמת וייטנאם, היה אכפת בעיקר מהעורף האלקטורלי שלו.
היהודים בסבך האינטרסים
הכל היה מעורב: האינטרסים האסטרטגיים, העניין היהודי והפוליטיקה הפנים־אמריקנית. האדם הקרוב ביותר לג'ונסון שהיה בקשר קרוב עם ישראל, היה יהודי בשם אד וינברג. יום לפני פרוץ המלחמה הזהיר ג'ונסון את הממשלה בשדר אל רה"מ לוי אשכול. "אני חייב להדגיש את ההכרח שישראל לא תיקח על עצמה את האחריות לפתיחה בפעולות איבה", הוא כתב, ואבא אבן קרא בפני השרים בישיבה הגורלית שבה הוחלט לצאת למלחמה: "ישראל לא תהיה לבדה, אלא אם כן תחליט ללכת לבדה. אינני יכול לדמיין שהיא תקבל החלטה כזאת". וינברג העביר מסר דומה לשגריר ישראל בארה"ב, אייב הרמן: אל תירו את הירייה הראשונה.
אבל דומה שאחד הפוליטיקאים המקורבים ביותר לנשיא, יהודי עד שורשי השערות, ארתור גולדברג, ששימש שגריר באו"ם, העביר לגדעון רפאל, עמיתו באו"ם, מסר הפוך: "זו שעת הכרעה לקיום ישראל, הבעיה איננה נפט דרך אילת או לא. אם לא נתגבר על האתגר של נאצר, יתמוטט מעמדה הבינלאומי והביטחוני של ישראל, והערבים יתקיפוה בשעה שכוחם איתם".
הסנאטור אדוארד קנדי מקבל מדליית הוקרה ב"יד קנדי" בירושלים, דצמבר 1966 // צילום: משה פריד / לע"מ
שר האוצר האגדי פנחס ספיר היה אז בארה"ב. הוא דיווח על פגישה עם יהודים בבוסטון: "עד ליום שני, 5 ביוני, היו כל היהודים עטופי יגון וחרדה. ישבתי עם היהודים בבוסטון ביום חמישי בערב לאחר שבדרך משדה התעופה שמענו את שוקיירי (יו"ר פת"ח הראשון) ותיאור מיריחו. הפרשן הוסיף שישראל הולכת לימים המכריעים ביותר, הפעם אין זה כמו ב־1956 ולא כמו ב־1948. היהודים ישבו איתי עד אחת וחצי בלילה, כאילו אני יכול לתת להם פתרון... שאלו: מה יהיה איתנו?"
כשפרצה המלחמה כבר היה ספיר בריו דה ז'נירו, אבל התיאורים משם בוודאי דומים לפאניקה ששררה גם בקרב יהודי אמריקה. לפי הדיווחים שאנשים שמעו, המצרים כבר בתוך ישראל. "אנשים ישבו ופרצו בבכי", סיפר.
"כדי לשמור על ישראל נצטרך למכור את התמונות שלנו, את הסוסים שלנו ואת תכשיטי נשותינו, ואולי גם את המניות שלנו", הפטיר אדמונד דה רוטשילד בעגמומיות. מנחם בגין שמע את הדיווח על כך בישיבת הממשלה והעיר: "ועדיין יישאר משהו לברון רוטשילד".
את האווירה בשמאל היהודי ביטא פרופ' מייקל וולצר בספרו "מלחמות צודקות ולא צודקות". היתה הכרה בכך שהמלחמה התחילה למעשה ב־23 במאי, עם סגירת מצרי טיראן. בחברה הישראלית השתרר "פחד מוצדק", טען וולצר, "יש איומים ששום אומה לא יכולה לחיות איתם". זו היתה אפוא מהלומת מנע מוצדקת, ואילו הצדקת האיום הערבי על ישראל היתה מבוססת על ההנחה שלמדינה היהודית לא עומדת זכות ההגנה העצמית משום שעצם קיומה בלתי חוקי.
תמיד יש את מי להאשים
זהו העולם שאיתו ישראל חיה עד היום, בהבדל אחד - שיהודים רבים התמוטטו מבחינה מוסרית, ועל פי מה שהם קוראים ב"טיימס", למדינה היהודית כבר לא עומדת זכות ההגנה העצמית משום שגם אם עצם קיומה הוא חוקי, הרי הוא כבר לא לגיטימי. דווקא אחד משרי השמאל בממשלת אשכול ב־1967 חזה את זה כבר אז. זה היה מרדכי בנטוב, שזיהה את נחשולי מלחמת התעמולה של בריה"מ מציפים את האי הקטן שנקרא מדינת ישראל. "אני חושב שהם מנהלים עכשיו את משפט הרופאים במשטר העולמי", אמר בנטוב, שר השיכון מטעם מפ"ם.
מי ששבר את הדפוס שעל פיו ישראל מנהלת מגעים עם הממשל האמריקני באמצעות הממסד היהודי כמתווך, היה יצחק רבין. מה גם שהממסד היהודי היה קשור ברובו לדמוקרטים, וממשל ניקסון שעלה ב־69' היה רפובליקני. ניקסון היה המדינאי האמריקני הבכיר הראשון שהגיע לישראל מייד אחרי מלחמת ששת הימים. עוד לפני שנבחר נוצר קשר טוב בינו לבין השגריר החדש, רמטכ"ל המלחמה. על עקיפת הסמכות של הממסד היהודי־דמוקרטי, שדרכו התנהלו ענייניה של ישראל באמריקה, עתיד רבין לשלם מחיר גבוה בתשלומים.
רבין מתח ביקורת על עמדת הדמוקרטים ושיבח את הנשיא ניקסון, שהיהודים האמריקנים שנאו. הוא פיתח בהצלחה תקשורת ישירה עם מוקדי העוצמה בארה"ב ללא צורך בשיטת השתדלנות. יהודים בכירים מהצד הדמוקרטי הזהירו אותו שלא ימתח ביקורת על עמדת המפלגה. הוא נחשב כמי שהתערב בפוליטיקה הפנימית באמריקה, וערב הבחירות ב־1972 הפגין תמיכה גלויה בריצתו לכהונה שנייה של הנשיא ניקסון. רבין גם מייצג את תחילת התופעה של הישראלי הצבר, שאינו דיפלומט. הוא מגיע לאמריקה, וחוויית המפגש עם התרבות האמריקנית משתלטת עליו. הוא עצמו העיד שאחרי בית הספר כדורי, החוויה האמריקנית היתה בעלת העוצמה הרבה ביותר בהשפעתה על אישיותו. אחריו עלו לרגל לאמריקה עשרות קציני צבא ומאות אנשי אקדמיה שנמסו בפני השפע, העוצמה והמרחב. הם שכחו מאין זה בא ולאן זה הולך. ההטבות החומריות שיהודי אמריקה והממסד היו מסוגלים להעניק, קנו אותם.
מלחמת יום הכיפורים הביאה לשיא את ניגוד האינטרסים האמריקני בכל הנוגע למזרח התיכון. מצד אחד - האינטרס החומרי של הנפט, מצד אחר - ישראל כמרכיב אידיאולוגי וכמרכיב חשוב בפוליטיקה הפנים־אמריקנית. דווקא ניקסון שהואשם באנטישמיות התייצב לצד ישראל ברגעי המבחן יחד עם הנרי קיסינג'ר, שגם אותו לא אהבו היהודים.
ערב פרוץ מלחמת יום הכיפורים ב־73' עמד עניין יהודי בריה"מ כמטען חומר נפץ בין ישראל, הממשל האמריקני ויהודי אמריקה. "תיקון ג'קסון" איים לחבל בדטנט על ידי דרישת הקונגרס שלא יינתנו שום הטבות סחר לבריה"מ, אם לא תנקוט צעדים בתחום זכויות האדם ותאפשר עלייה חופשית. היוזמה הזאת, שישראל ויהודי אמריקה כמובן דחפו, איימה לחבל ביהלום הכתר של האסטרטגיה הבינלאומית של קיסינג'ר וניקסון.
שמחה דיניץ, השגריר התורן שהחליף את רבין, דיווח כי קיסינג'ר "ביקשני להישאר בארבע עיניים לשיחה שנמשכה כ־20 דקות. הוא המשיך בנושא (תיקון ג'קסון). חזר ואמר שהוא יודע ש'הנושא כיום איננו אפילו בשליטה יהודית אלא בקואליציה של ליברלים, תנועת העבודה, יהודים וקונסרבטיבים. כל אחד בגלל אינטרס שלו... כאשר יבוא מבחן ממשי עם הרוסים', הוסיף קיסינג'ר, 'הרי כל אלה יברחו... והיחיד שיתייצב יהיה ניקסון. קומבינציה זו גם לא תתייצב למען ישראל בשעת מבחן'. יהיו אשר יהיו הכוחות הפועלים ברגע זה, אם אמנם יצליחו להכשיל מדיניות הנשיא כלפי בריה"מ, הרי האשמה תוטל עלינו. ניקסון יאשים את ישראל ואת היהודים".
עתיד בסימן שאלה
התופעה המעניינת היא שככל שישראל הפכה למורכבת יותר ומגוונת יותר בקולותיה, כך היא הפכה לפחות מובנת מבחינת יהודי אמריקה. מצד אחד היו הטראומות שהפחידו את אנשי הקהילה, ובראשן ההאשמה שחוגים אנטישמיים מימין ומשמאל הפנו כלפיהם בדבר נאמנות כפולה. ומצד שני, הצעיף הרך של המיתוסים שטופחו באמצעות סרטים דוגמת "אקסודוס", "בן חור" ו"הטל צל ענק". מצד אחד, הפחד ממקרים כמו הרוזנברגים שהורשעו בריגול והוצאו להורג על הכיסא החשמלי, או הסוכן הישראלי ג'ונתן פולארד; ומנגד, ארי בן כנען, פול ניומן כחול העיניים וקירק דאגלס.
אפילו בסדרה "מד מן" יש פרק שבו פוגש הגיבור, דון דרייפר, לקוחה ומאהבת פוטנציאלית, יהודייה. "מה שלא יהיה", היא אומרת לו, "הישראלים לפחות מעבירים מסר ברור: אל תתעסקו איתנו. אנחנו רציניים". וזה נותן לה כוח.
ליהודי אמריקה היה נוח עם דימוי אחיד ואידיאליסטי של נערת תפוחי הזהב מישראל, או גגות הקיבוץ האדומים שבעמק. היום, כשהנוכחות של ישראל בחלל המדיני התקשורתי והכלכלי הרבה יותר עוצמתית, קשה להם לקבל אותה. מדיניות עצמאית ואף אופוזיציונית לנשיא אמריקני, כמו בימי אובאמה, יוצרת משבר בתודעת היהודים. בימי ניקסון, כאשר ישראל התעמתה עם הממשל על רקע עליית יהודי בריה"מ, המצב היה קל מבחינה פוליטית עבור היהודים. הם היו חלק מהאופוזיציה של הדמוקרטים. בימי אובאמה, כאשר נתניהו לא היסס להיכנס לעימותים, היהודים, שהיו חלק מהקואליציה של הנשיא, נקלעו למצוקה. רה"מ גם לא בנה עליהם כבסיס תמיכה במדיניותו נגד איראן.
מאז נוצר רושם של קרע עם חלקים חשובים מיהודי אמריקה. יש בצמרת הישראלית כאלה הסבורים שלנגד עיני ישראל חייבת לעמוד מטרה אסטרטגית "לאחות את הקרע" עם "יהודי אמריקה". יש שיגידו שזאת סיסמה, משום שמדובר בתהליך שעובר על היהודים הליברלים, ואילו חלקים אחרים של יהדות אמריקה פיתחו הזדהות עם ישראל בעוצמות שלא הכרנו בעבר: בכל שנה באים מאות צעירים מתנדבים כדי לשרת בצה"ל. מספר המבקרים מטעם "תגלית" הוא מספיק גדול כדי שארגונים עוינים ינהלו נגד הפרויקט מלחמה בתחבולות.
בשנים הראשונות שאחרי מלחמת ששת הימים היתה עלייה משמעותית מצפון אמריקה. בין ששת הימים ליום כיפור עלו כ־5,000 יהודים אמריקנים בשנה, ורובם אגב חזרו אחר כך. בשנים האחרונות התגברה העלייה מצפון אמריקה בצורה משמעותית ביותר והיא מתקרבת לאותן שנות שיא. אם בעשור הקודם, בין 2000 ל־2010, קצב העלייה האמריקנית התנדנד בין 350 ל־600 עולים בשנה, הרי בשנה האחרונה (2018) עלו כ־3,500, וזה הקצב בכל השנים האחרונות. ימים יגידו אם המגמה תימשך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו