לספר את השואה קצת אחרת

עיניו של הרב אברהם קריגר נוצצות כשהוא מדבר על הסלפי שלו עם נועה קירל ועל שיתוף הפעולה עם אביב גפן. יש מי שהדבר ייראה לו מוזר, אבל כזה הוא קריגר: פועל ללא הפסקה, בכל דרך אפשרית, כדי לספר ולזכור את אירועי השואה, ובעיקר להנגיש אותם לנוער הישראלי. 

קריגר (58), נשוי לציבי ואב לשבעה ילדים, מתגורר בכפר הרא"ה, שם גם נמצאים משרדי מכון "שם עולם", שאותו הקים לפני 20 שנה. שתי משימות עיקריות הציב לעצמו: התמקדות בעוצמות שהתגלו בשואה, והנגשתה לדור הצעיר. 

הוא למד, גדל והתחנך במוסדות הציונות הדתית והיה אחד מחלוצי המסעות לפולין. "ב־1987, כשעוד לא היו יחסים דיפלומטיים עם פולין", מספר קריגר, "הוציא צ'יץ' (שלמה להט, ראש עיריית תל אביב) משלחת לפולין עם חברי מועצה מהעירייה. היה לו קשר אישי עם ראש העיר ורשה, וכך זה הסתדר. שניים מחברי המועצה היו חברים שלי, והם ביקשו שאבוא להדריך אותם". 

קריגר גדל בבית של ניצולי שואה ונוסף על כך קרא, התעניין, חקר והעמיק בנושא: "ספגתי את זה מהוריי, שניהם היו באותו מקום בגטו לודז'. אמי היתה שם עד 1944 ונשלחה לאושוויץ, היא צעדה בצעדת המוות, הגיעה 'על ארבע' לגרמניה ושוחררה בברגן בלזן. אבי עבר במחנות העבודה, נשלח לאושוויץ, עבר למחנות עבודה והשתחרר לברגן בלזן. שמעתי המון, קראתי המון על התקופה, למדתי באוניברסיטת חיפה תארים בהיסטוריה, כתבתי מחקרים. הנסיעה הראשונה עם אנשי עיריית תל אביב הכניסה אותי עוד יותר למקום שהבנתי שצריך לשנות". 

קריגר מקדם במסגרת פעילותו במכון נרטיב אחר ממה שנהוג לחשוב על ימי הזיכרון לשואה. "הסיפור שהיה נוכח בבית היה אחר, סיפור של עוצמה, אני כמעט לא זוכר סיפורים על הסבל, ההשפלה, ההרעבה. זה היה, אבל בשוליים. זה לא היה הסיפור המרכזי.

"יש דוגמה שמלווה אותי כל החיים. מגיל אפס אבא שלי היה צם בימי שישי, לא אוכל עד שחוזרים מבית הכנסת. מהרגע שהוא נשלח למחנות עבודה הוא שאל את עצמו, 'במה אני שומר על עצמי, על זהותי? האם הכל ייהפך להיות רק צורכי קיום?' הוא החליט שאת מנת הלחם של יום שישי לא יאכל, ישמור אותה לשבת לקידוש. וכך לא משנה מה היו תהפוכות התקופה - כשהיתה לו פרוסת לחם הוא החביא אותה בבית השחי, לשבת. הוא אמר לנו, 'אני לא שמרתי על השבת, זו השבת ששמרה עלי, על זהותי'".

גבורת האדם

קריגר אומר כי בכל סיפור מהבית היה אלמנט של עוצמה, איך תמיד עזרו למישהו אחר, איך ניסו לקיים מצוות. "ואז, בגיל מבוגר, כשאני שומע את סיפורי השואה, אני מרגיש שהעם היהודי 'פקשש', משהו בסיפור לא מרגיש לי נכון. כי הסיפור הוא על הדילמות ועל העוצמה שהתגלתה בכל משפחה, בציבור, בהנהגה. איך התמודדו עם שאלות ערכיות, מסורתיות, הומניות, תרבותיות. בכל רגע היתה התמודדות. 

"לדוגמה, יש מנת לחם, האם לקחת מהילדים ולתת קצת יותר לסבתא שלא מרגישה טוב? או איך מחלקים כיכר לחם למשפחה אחת למשך יומיים. הדילמות היו אלה שעטפו אותם כל הזמן. הסיפור של השואה שלי הוא סיפור של עוצמות הנפש שנוצרו בתוך התופת. בגלל זה הקמתי את המכון שהופך את היוצרות. כולם יודעים שהשואה זו הטרגדיה הכי גדולה של העם היהודי, אבל לא יודעים שהיא גם המעבדה הכי אותנטית ששיקפה לנו את עוצמות הנפש והרוח שהיו בכל אחד ואחת מהיהודים. נכון שהיו אנשים שכשלו, אבל במכלול הזמן ולעומת הדילמות השונות ההתמודדות היתה מופלאה".

 

"לחשוב איך מנגישים את השואה בדורות הבאים". הרב קריגר

קריגר לקח על עצמו משימה - להוכיח את הנרטיב שלו על סיפור העוצמה בשואה. "מצאנו בארכיונים רשמיים בפולין תיקים שעוסקים בסוגיות שונות שקשורות לכל מיני היבטים של התמודדות, ראינו שאלות של שמירת שבת בתקופה כזו, של שמירת חגים כמו פסח, המון סוגיות של עזרה הדדית. מצאנו, למשל, ארגון נשים שהוקם בגטו ורשה שמטרתו היתה להתגייס לטובת מגורשים יהודים מעיירות אחרות שנמצאים בכאוס, אנשים שבאו מאפס טוטאלי, דאגו להם בכל, וזה כשהן עצמן לא נמצאו במצב טוב יותר".

 במה שונה המכון שלכם מיד ושם, למשל?

"כל המוסדות האחרים מתרכזים בסיפור הסבל, ההרג, המספרים. בשנים האחרונות יש שינוי משמעותי גם אצלם, אולי בגלל שהעלינו את עניין העוצמה על סדר היום ואולי זו התקופה, במרחק השנים קולטים מסרים אחרים. היום עוסקים יותר בעוצמה, בחינוך ובתיאטרון בגטו; דברים שמבטאים את רוח האדם, אבל הפער עדיין עצום".

להתחבר לשפה הפנימית

במחלקת החינוך של "שם עולם" עובדים על הנגשת השואה לדור הצעיר. "חרטנו על דגלנו נושא של הסתכלות קדימה", אומר קריגר, "יש לנו מחלקת חינוך שלא חושבת על הילדים ועל הנכדים שלנו היום אלא על הנינים של הנכדים, איך מנגישים את השואה בדורות הבאים. אלו שכשתספר להם את הסיפור, יגידו אחרי ארבע שניות 'קלטתי' ויאבדו קשב. ואם מוסיפים לזה את מרחק השנים והפיכת השואה לסיפור היסטורי, זה עלול להיות מסובך".

לדברי קריגר, יש גם בעיה עם המסרים שעליהם מדברים. "שמעון פרס בא לאו"ם ואמר 'לעולם לא עוד' ו'נדע להילחם'. זה בסדר, אבל הנוער שנולד לזה לא מתחבר לזה".

גם במסעות הנוער לאוקראינה יש דגש על הנגשה לדור הצעיר מצד אחד ועל התמודדות עם סוגיות רלוונטיות לחיי היום־יום מצד אחר. "אנחנו לא רק מדברים על איך היהודים מתו, אלא על איך הם חיו", מסביר קריגר.

לאחרונה סייע היועץ האסטרטגי משה קלוגהפט ל"שם עולם" ללכת צעד קדימה ושילב כוכבי נוער וילדים בפרויקט שיעזור להגיע אל הצעירים. זמרים וכוכבים קיבלו שירים וסיפורים מימי השואה, תוך מתן דגש על קידוש החיים ולא על הנחלת המוות, והעניקו להם ביצועים אישיים ומרגשים. 

"לכל דור יש שפת אם אחרת מהדור שלפניו", מסביר קריגר, "אנחנו מדברים באותה שפה, השפה העברית, אבל אנחנו לא מדברים באותה שפת אם שבה מדבר הנוער. אנחנו צריכים לקחת את מתווכי שפת האם - זמרים, כוכבי תרבות, למשל נועה קירל, נערה בת 17 שמדברת בשפת האם של הנוער הישראלי. אני מחבר אותה לתוך השפה הפנימית, הרי אין אדם שלא צריך רוח, ואומרים לה 'תבחרי שיר'. היא שרה, וגם יצאה למסע בפולין ומאוד התחברה ותיווכה את הנושא לנוער".

כרב דתי, אתה לא בז לתרבות הסלבס?

"ממש לא. אני לא בז לשום דבר שאוחז תרבות. עם נועה נפגשתי במשרדים שלנו, באולפן, חיברתי אותה לשיר והיא מאוד התחברה לסיפור של אמא שדואגת מזה שהיא עומדת למות ומאכזבת את בנה שנשאר לבד. זה שיר קשה. נועה אמרה שהיא רוצה לנסוע לראות מקרוב. נסענו ליומיים וחצי עם המפיק והאמרגן והיא נכנסה לתוך הסיפור ברמות שקשה לתאר. חלק ממשפחתה נספה באושוויץ, וזה לקח אותה למקום אישי. עמדנו ליד קרמטוריום מספר שתיים ואביה סיפר לה את כל הסיפור המשפחתי. היא הרגישה שהיא קשורה למשהו. 

"כשיצאנו היא אמרה לי 'בוא נעשה סלפי', והיא העלתה אותו לאינסטגרם. אני פחות בקיא, אבל בתוך שעה טלפן אלי מכר ואמר לי שאני מופיע בדף שצופים בו 500 אלף איש. מטורף. אחר כך נועה חזרה לארץ, הלכה לבתי ספר, דיברה על זה, הטלוויזיה צילמה אותה, זה מכניס את הנוער ואת הילדים לסיפור החשוב דרכה. במקום עוד טקס משמים ברחבי הארץ, השמיעו את השירים שעשינו עם כל הזמרים. זה מדבר אל הצעירים והנוער וזה מאוד חשוב".

זה לא מרדד את השיח סביב השואה?

"ממש לא. זה לא מרדד, זה פותח שער".

"שם היא הרגישה שהיא קשורה למשהו". קריגר עם נועה קירל בפולין

אפרופו סיפורי שואה שמונגשים לנוער היום, מה חשבת על ה"סטורי של אווה"?

"מרשים מאוד. פרויקט אדיר. אני מאוד דוגל בזה. אני דוגל בכל דבר שלא חוטא לאמת ולוקח דבר אמיתי ומתווך אותו לשפת האם העכשווית". 

אחד הדברים שהרב קריגר מייחס להם חשיבות מיוחדת הוא הקשר עם הקהילות בארה"ב, והוא מתכנן בין השאר לערוך פרויקט שירים כמו שערך בארץ גם בחו"ל: "אנחנו רוצים להכניס שירים מתקופת השואה גם בלועזית כדי לפתוח את הנושא לעולם. זה התרסה מול האנטישמיות".

לדבריו, "ליהדות ארה"ב תפקיד חשוב בכל הקשור לזיכרון השואה. אצלם זה לא רק הזיכרון, אלא אפילו קרב יומיומי. סטודנטים עומדים בקמפוסים ונאלצים להיאבק שם באנטישמיות. הם נאבקים ב־BDS ובכל התנועות האנטי־ישראליות האלה. כשהם מדברים על השואה, אומרים להם שהיהודים תמיד ידעו לבכות על משהו. אנחנו נותנים להם חומר שישמש אותם למענה, חומר שלא מספר על שפל המדרגה אלא על הערכים, הגדולה והעוצמה מאותם הימים של השואה". 

יש לך פחד שהשואה תישכח?

"בהחלט. אנחנו כל הזמן אומרים 'לא נשכח', נוסעים לפולין ועושים כל מה שאפשר, אבל זה לא אינדיקציה. כשאתה בא לצעירים אתה רואה שכבר היום יש שכחה. נכון שזה נוכח בחברה הישראלית וכל אחד יודע מה זה שואה, אבל כבר אין ידע עמוק, ובדיוק כאן אנחנו נכנסים לתמונה". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו