עלייה מדינית: "שאלת 'מי רוצה לבוא לארץ' ורק משפחה אחת באה"

כל ישראלי יודע כי קריסתה של ברית המועצות בסוף שנות ה־80 הביאה לגל עלייה של כמיליון איש. מה שרובנו לא יודעים הוא שהעלייה הענקית הזו לא קרתה מאליה.

מאחורי הקלעים, מרמת ראש הממשלה ועד לגיבורים אלמונים בשטח, היו מי שדאגו לזרם השיטפון האנושי מרוסיה ומבנותיה לישראל ודווקא אליה. בלעדיהם, ייתכן מאוד שהרוב המכריע מתוך העולים לא היו מצליחים לצאת מברית המועצות או מהגרים לארצות אחרות.

לפרוייקט המיוחד לציון 30 שנה לעלייה הגדולה מברית המועצות>>

לאחר מלחמת ששת הימים ניתקה ברית המועצות את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל. מי שעמדו בקשר מטעמה עם נציגי היהודים, ועשו זאת בסודיות, היו חברי "לשכת הקשר - נתיב". בשנות ה־70 הותר ליהודים רבים לצאת לישראל, אולם לקראת סוף העשור שוב נסגרו השערים. מי שרצו לעלות לארץ התדפקו על דלתות שגרירות הולנד, שם הותר לאריה לוין, נציג המשרד החוץ הישראלי, להפעיל עמדה לחלוקת ויזות אך אלה חולקו במשורה.

טפטופים ראשונים 

התפנית החלה בעקבות עלייתו לשלטון ב־1985 של המזכ"ל האחרון של המפלגה הקומוניסטית בבריה"מ, מיכאיל גורבצ'וב. 
בתוך שנה מעלייתו לשלטון במוסקבה, 904 יהודים קיבלו היתר לעלות. ב־1987 עלה המספר ל־8,155, וב־1988 הגיע כבר ל־18,961, "מספר שנחשב אז מדהים ביותר. ביטוי תמציתי וסמלי לכך היו המראות של תורים ארוכים של יהודים, העומדים בשלג מחוץ למה שהיה עדיין המשרד הבלתי רשמי של המשלחת הדיפלומטית של ישראל", מתארת אנדראה ארבל בספרה "רוכבים על הגל", את ניצני התפנית ההיסטורית.

אבל אלה היו מספרים קטנים ביחס לצונמי שמשמש ובא. מי שזיהה אותו, חרף לעגם של רבים, היה ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר. "נושא העלייה לארץ ישראל היה בנפשו של שמיר", אומר ראש לשכתו באותם ימים, יוסי אחימאיר.

"לא האמינו לו, אבל הוא העריך על סמך התהליכים שהחלו לקרות, שצפוי גל עצום של עולים מבריה"מ. אגב, הוא האמין שגם מארה"ב תהיה יום אחד עלייה ענקית. על כל פנים, על סמך ההערכה הזו הוא הנחה את כל המערכות, בפרט בתחום התעסוקה והדיור, להתכונן לבואם של המוני העולים ובד בד התגייס כל כולו למשימה". 

יוסי אחימאיר // צילום: אבישג שאר ישוב

בסוף 1989 אושרה תוכנית עבודה עם הסוכנות היהודית, שהניחה כי 100 אלף איש יגיעו לישראל במשך שלוש שנים. בפועל אפילו התחזית הזו היתה נמוכה מהמציאות. בין השנים 1993-1990 הגיעו לישראל כ־400 אלף עולים, פי ארבעה מהצפי. 
נוהל העלייה התרחש כך: בתחילה היו היהודים ניגשים למשרד הבלתי רשמי של ישראל במוסקבה, בתוך שגרירות הולנד, ובמשרד היו העולים מקבלים אשרת יציאה מברית המועצות וכן ויזת כניסה לישראל.

בהיעדר טיסות ישירות, תחנות הביניים היו באוסטריה ובאיטליה, ומי שקלטו אותם במדינות אלה היו אנשי הסוכנות, משרד החוץ ולשכת הקשר. אולם, על האושר של התמוטטות מסך הברזל ויציאת היהודים העיבה בעיה בלתי צפויה. רובם המוחלט העדיפו להגר לארה"ב ולמדינות מערביות אחרות. ישראל אפילו לא היתה עבורם אופציה. 

אכזבה לישראלים

"היה זה מראה מעיק מאוד לישראלי. רכבת מלאה אנשים מגיעה לתחנה, אתה שואל 'מי רוצה לבוא לישראל' ורק משפחה אחת באה", מספר בספר "רוכבים על הגל", צבי ברק, שהיה אחראי מטעם הסוכנות לניהול תחנות המעבר באירופה והבאת יושביהן לישראל. ליהודים התאפשר להגר לאמריקה משום שכמי שנמלטו מהמשטר הקומוניסטי העניקה להם ארה"ב מעמד "פליט". הנשירה היכתה בהלם את הציבור הישראלי.

במערכת המדינית חיפשו דרכים להסיט את העולים לישראל במקום לארה"ב או לגרמניה, שמצידה החליטה לחדש את הקהילה היהודית בקרבה והשקיעה משאבים גדולים לשם כך. 

יו"ר הסוכנות דאז, שמחה דיניץ // צילום: מתוך אתר הכנסת

בשלב הראשון, על פי הצעת לשכת הקשר, הועברו תחנות המעבר הזמניות לרומניה ולהונגריה, שהיו עדיין מדינות קומוניסטיות ומהן לא ניתן היה להגר לארה"ב. ה"טריק" עבד לא רע, ורוב העולים נאלצו להגיע תחילה לישראל. עם זאת, גם בשתי מדינות אלה לא חסרו בעיות.

רומניה נכנסה לסחרור עם הפלת שלטון צ'אושסקו, מה שהוביל למצבים מסובכים ואפילו מסכני חיים עבור השליחים הישראלים. הונגריה נכנעה לאיומי מדינות ערב וארגוני הטרור, וסגרה לזמן מה את תחנת המעבר. שמחה דיניץ, יו"ר הסוכנות דאז, הביא לפתיחת תחנות מעבר חדשות בפולין ובהולנד, אך היה צורך בפתרון שורש. 

כאן נכנס לתמונה רה"מ שמיר, שהיה נחוש למצות את גודל השעה, ובאופייניות קיבל החלטה חותכת. במגעים עם ממשל רייגן דרש שמיר לשלול מהעולים הפוטנציאליים את מעמד הפליטות. "שמיר פנה לשר החוץ האמריקני דאז, ג'ורג' שולץ, ולחץ ככל יכולתו.

הוא היה משוכנע לחלוטין שהעולים צריכים להגיע קודם כל לישראל והנימוק היה פשוט", מספר ראש לשכתו אחימאיר, "מעמד פליטות ניתן למי שנאלצים לעזוב את מולדתם. 'ליהודים האלה', הוא אמר לשולץ, 'יש מולדת והיא מדינת ישראל, שתשמח לקבל אותם'. ישראל היא מדינה חופשית, כך שמי שלא ימצא כאן את מקומו וירצה לעבור לארץ אחרת או לחזור לרוסיה ושאר מדינות חבר העמים, יוכל לעשות זאת". 

תהליך שכנוע קשה

אחימאיר מוסיף: "שמיר הסביר כי 'האנשים האלה עזבו את בריה"מ משום שקיבלו ויזת יציאה לישראל ורק אליה. לכן, קודם כל צריך לתת להם את האפשרות לחיות כאן ואחר כך זכותם להחליט אחרת'. זו היתה עמדתו והוא לא היסס להביע אותה". 

תהליך השכנוע לא היה פשוט, והלחצים הנגדיים היו גדולים, משחזר אחימאיר. אבל שמיר, שהיה עקשן גדול, לא ויתר עד ששולץ, שהיה אוהב ישראל גדול, נעתר. מעמד הפליטות האמריקני בוטל, ומאותו רגע כל מי שעזב את רוסיה, ואחר כך את חבר העמים, עם ויזה ישראלית, חייב היה להגיע קודם כל לארץ. 

ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר ז"ל // צילום: אי.פי

בשלהי 1988 השתנתה מדיניות ארה"ב. מאותו רגע, בד בבד עם הזינוק המטאורי מדי חודש במספר העולים, היה צריך להכין את התשתיות לקליטת ההמונים בתחנות המעבר הזמניות ולהטסתם לארץ. מדובר היה באקסודוס מודרני של מאות אלפי אנשים - גברים, נשים וטף, צעירים וזקנים, עם רכושם הדל או הרב, ששהו במדינות המעבר שעות, ימים או שבועות.

 את כולם, על ציודם, צריך היה לשנע לארץ ברכבת אווירית מסביב לשעון ממדינות קומוניסטיות. יצוין כי מדובר בעידן של טרום המחשב, האינטרנט או הטלפון הנייד. למעשה, אפילו קשר של טלפון נייח עם אותן מדינות היה עניין לא פשוט לתפעול. 
הסכמי הטיס עם הונגריה ובולגריה, שעד אז אפילו לא טסו לישראל, עוררו סיבוכים וויכוחים קשים.

בין השאר משום שהיו חד־כיווניות ממדינות המעבר לאירופה, שהרי מי נסע באותם ימים מישראל לבודפשט או לסופיה. בהונגריה התלוננו תושבים ופוליטיקאים על הרעש שמקימים המטוסים בשעות הלילה. במטוסים לא היה מקום לכבודה הרבה של כלל הנוסעים, מה שחייב את העברת הציוד לתחנות אל על באירופה. 

כל תסבוכת, קטנה כגדולה, הפכה מייד לתקרית שאנשי הסוכנות, משרד החוץ, אל על ולשכת הקשר נדרשו לפתור, וזאת בזמן שעדיין לא היו קשרים דיפלומטיים רשמיים עם מדינות מזרח אירופה. לפיכך, גם ארגונים יהודיים כמו הג'וינט נדרשו לתרום את חלקם. 

רכבת אווירית

בהונגריה, מתארת ארבל, השתלט איש לשכת הקשר קרול אונגר, על מחנה נטוש של הצבא האדום סמוך לשדה התעופה, כדי שיוכל לשכן שם 8,000 איש שהגיעו מדי חודש. גם ביום הכיפורים הגיעו אליו עולים שנאלצו כמובן להמתין יממה עד לחידוש הטיסות לארץ. בשיא הפעילות קיבלה בכל יום תחנת המעבר בהונגריה 1,100 איש והוציאה שמונה טיסות ובסך הכל 200 אלף איש בשנתיים. 

היו כמובן שפע בעיות פרטניות. המקרה הקיצוני היה קשישה שנפטרה בעלייה למטוס בבוקרשט, אך ארון הקבורה שלה הלך לאיבוד בתוך האנדרלמוסיה. "אילו היה מדובר בעשר או בעשרים טיסות בשנה, אפשר היה להתגבר על הבעיה. אך כשמדובר באלפי טיסות בשנה, זאת היתה משימה בלתי אפשרית כמעט לדאוג לכך שהכל יתנהל למישרין", סיפר צבי ברק.

מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית דאז מיכאיל גורבצ'וב בביקור בישראל // צילום ארכיון: משה שי

אף על פי כן, העברתו של הים האנושי לישראל הפכה אט־אט לשיטה, כשברקע מתרחשות תהפוכות היסטוריות כמעט בלתי נתפסות. ככל שהואצה התפרקות הגוש הקומוניסטי כך גבר זרם העולים, אבל עם הזמן גם נהיה פשוט יותר לכוון אותו לישראל.

ההתפתחות החשובה ביותר היתה עם חידוש היחסים הדיפלומטיים בין ברית המועצות וישראל בשלהי 1991. חודשיים אחר כך קרסה המעצמה הסובייטית והתפרקה למדינות שהרכיבו אותה. אך הזעזוע העולמי הזה לא מנע את פתיחתו של מערך טיסות ישיר ממה שהפך להיות "מדינות חבר העמים" לישראל, והקל מאוד על המשך גל העלייה. 

"לדעתי, החלטת שמיר, שחייבה את העולים לבוא קודם לישראל, היתה החשובה ביותר שקיבל. זה מה שמנע את הנשירה. בזכותו נוספו לנו מיליון יהודים", מסכם יוסי אחימאיר. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו