המערכת הבינלאומית משנה את פניה. מי שזקוק להוכחה ניצחת לכך צריך להתבונן היטב במה שמתרחש בימים אלה באוקראינה ובאפקטים שמייצרת המתיחות שם. אוקראינה היא ללא ספק סוג של קורבן. לא רק של הרוסים אלא של מערכת בינלאומית רופסת וחלשה, ובעיקר של עולם מערבי אשר התמסר עד תום גישה אסטרטגיה דחיינית ורכה המבוססת נטו על דיפלומטיה כאמצעי להתמודדות עם גורמים סוררים במערכת הבינלאומית ובעיקר עם אותם גורמים החותרים לערעור קבוע של המציאות.
כלכלה, חיי הנוחות, רמת החיים וטובת הפרט מכתיבים היום את התנהלות המערב בפוליטיקה הבינלאומית. הנחת העבודה שהציב הנשיא לשעבר אובמה, סמוך לכניסתו לנשיאות אי שם לפני יותר מעשור, על השתנות הפוליטיקה הבינלאומית והפיכת הגלובוס למקום מסוכן, תזזיתי, לא יציב ובלתי נשלט - הפכה לעיקרון ברזל של מדיניות חוץ זהירה ורזה של ארה"ב ומדינות באירופה. מדיניות המבקשת לצמצם חיכוכים וסיכונים ולקדש יציבות, גם אם הדבר כרוך במתן פרסים לסוררי המערכת הבינלאומית. זו הסיבה שהדיפלומטיה הרכה הפכה לשם המשחק, אבל זו מדינאות שמאחוריה אינו עומד נבוט גדול. היא נראית בלתי רלוונטית מול גורמים אקטיביסטים ובעיקר נחושים.
רוסיה הופכת לאיראן, אוקראינה לישראל
רוסיה אינה הגורם האקטיביסט היחיד במערכת ואוקראינה אינה מסתמנת אף היא כקורבן היחיד של הדיפלומטיה המערבית. לא מעט פרשנים שנשאלים אודות השלכות המשבר באוקראינה על ישראל, נכשלים ביכולת להפנות את המבט לא הצידה אלא מול הראי ממש ולראות כיצד רוסיה הופכת לאיראן של השכונה המקומית וכיצד אוקראינה הופכת ללא אחרת מאשר ישראל. אז נכון, ההשוואה אינה אחד לאחד. לא בעוצמות של רוסיה ואיראן וגם לא באלה של אוקראינה וישראל. אבל צריך להסתכל מעבר לפרטים - על העיקרון. וברמת העיקרון זה אותו הסיפור ממש.
כמו רוסיה, גם איראן נחושה לממש את תכניותיה האסטרטגיות במזרח התיכון ולהפוך למעצמה אזורית. היא נחושה, אגרסיבית ואינה נרתעת מתשלום מחירים כלכליים שבמערב מאוד "נחשבים" אבל במוסקבה ובטהרן, שמייצגות תרבויות פחות הדוניסטיות, נחשבים פחות. כמו רוסיה, שעושה את צעדיה להגדרה מחדש של המרחב האסטרטגי באירופה, כך איראן עושה צעדים בכיוון זה לגבי המזרח התיכון. המשא ומתן, שמתנהל כרגע בין המערב לאיראן, הוא שיכפול של המשא ומתן בין אותו מערב לבין רוסיה - על חשבון גבה השפוף של אוקראינה.
העקיצה של אוקראינה לאחר מדיניות הניטרליזם של ישראל
חשוב להבין בהקשר הזה כי כל הצעדים בהם נוקט פוטין נועדו לתכלית של אותו דיון עם המערב, רק שאצל נשיא רוסיה המשא ומתן כרוך בפרקטיקות של הפעלת לחץ ואיומי מלחמה שאולי תפרוץ ואולי לא. אבל המלחמה איננה כאן העיקר, אלא תוצאות ההתנצחות בין פוטין השועל לבין לול התרנגולות של ביידן, מקרון, שולץ וג'ונסון. זה ממש אותו הלול שמנהל את הדיון מול איראן בווינה וכמו מול פוטין הוא נוטה לפשרה. כזו שאת מחירה תשלם איך לא - ישראל.
גבה השפוף של ישראל דומה בזווית הנטייה שלו לגבה של אוקראינה, וגם אם המערב העייף והשבע עושה קולות של סולידריות, הרי שהוא בסופו של יום הוא יותיר את ירושלים בודדה - ולעניין זה יש כמובן משמעויות כבדות משקל. הבדידות מותירה את ישראל (שלהבדיל מאוקראינה, מתמודדת עם יריב פחות חזק) במצב שבו תיאלץ לקבל החלטות בעצמה ועל עצמה, כלומר האם ומתי לתקוף את איראן. מותר לנחש שהסיכוי לכך יקטן עד מאוד. האזהרה, או מעין חצי עקיצה, של הדיפלומט האוקראיני לשר החוץ לפיד בעיצומו של המשבר הנוכחי על רקע מדיניות הניטרליזם של ישראל, כי היום אוקראינה-מחר ישראל, ראויה לתשומת לב. זאת, גם משום שהבדידות האסטרטגית של ישראל עלולה לעלות לה ביוקר, בייחוד ביום שאחרי מהלך צבאי באיראן, אם יסתבך או יתפתח למערכת התשה ממושכת שישראל תתקשה מאוד לעמוד בה.
החדשות הטובות: המערב לא ישכנע את ישראל לחזור למו"מ עם הפלשתינים
אלו הן החדשות הרעות לאסטרטגיה הישראלית שידעה הישגים לא מבוטלים כמו שהסכמי אברהם, אולם מכילה גם נקודות תורפה משמעותיות שהולכות להחמיר. עם זאת, ניתן להתנחם בכך שאירופה וארה"ב לא יתנפלו על ישראל בכל הנוגע לתהליך המדיני עם הפלשתינים ולחזון שתי המדינות. ומדוע זה לא יקרה? בעיקר מאותם טעמים של חולשה ורפיון מערבי שבאים לידי ביטוי מול רוסיה ואיראן. ובהקשר הזה אף גורם, גם לא הנשיא ביידן, אינו מסוגל לאכוף על ישראל התמקדות בציר הפלשתיני. אולם צריך להודות, עם יד על הלב, שהעניין הפלשתיני בטל בשישים מול האתגר האמתי של איראן כמדינת סף גרעינית.
