כן. אני מלא קנאה שאין באפשרותי להשתתף באירוע חגיגי והיסטורי, שבא לחבר בין המדינה שאני נושא את אזרחותה, מדינת ישראל, לבין שתי מדינות שאני משתייך אליהן בשפה, בלאום ובדת, איחוד האמירויות ובחריין. ואולי היה צריך לקיים את האירוע בירושלים, העיר החשובה ביותר לשלוש הדתות, העיר שמסמלת את השלום? לא נורא, גם מוושינגטון יוצא שלום, למרבה השמחה והחגיגה.
בחריין, האמירויות וישראל חותמות על הסכמי שלום // צילום: לע''מ
חתימת ההסכם בין ישראל, המעצמה הביטחונית, הטכנולוגית והמדעית, לבין שתי מדינות מהמתקדמות טכנולוגית וכלכלית בעולם, בחריין ואיחוד האמירויות, היא אירוע חשוב וגדול, אך לא פחות חשוב - היא תפנית גדולה מאוד ביחסי העם היהודי והעמים הערביים.
את השינוי במגמה אני מרגיש משיחות רבות שאני מקיים עם פעילים ועם מובילי דעת קהל אצל חברותינו החדשות. סביר להניח שאלמלא הקורונה, היינו רואים אותם כבר מבקרים בישראל, ואת הישראלים מתארחים אצלם.
אין ספק שאחד המניעים להסכם הוא מדינת האייתוללות, איראן, שפעילותה בשני העשורים האחרונים במזרח התיכון סיכנה באופן ממשי מדינות רבות ולא מעט עמים ערביים - לבנון, סוריה ותימן, למשל. התעקשותה להשיג נשק בלתי קונבנציונלי מעידה על שאיפתה להתפשט ולשתול הרס.
טוב עשו מנהיגי איחוד האמירויות ובחריין כשהצטרפו, ולו בעקיפין, למאמצים לבניית חזית אחידה, בייחוד במפרץ, ותרמו בכך לבלימת המשטר האיראני הטוטליטרי והמסוכן.
שני ההסכמים הם עדות לכך שלמדינות הערביות יש כבר עמדה עצמאית נפרדת שאינה קשורה בעמדה הערבית הכללית, והדבר נכון ליחס לישראל וגם לנושאים אחרים פנים־ערביים. שתי המדינות נהגו באומץ בהחלטתן לכונן יחסים מלאים עם ישראל, ולא להמשיכם בסתר באמצעות צד שלישי.
הטענה שהסכם בין ישראל לבין בחריין ואיחוד האמירויות זונח את הבעיה הפלשתינית לא רק שאינה נכונה - היא אף עושה עוול לעם הפלשתיני עצמו. ההנהגה הפלשתינית, שכמעט שני עשורים מפולגת וחצויה, נטולת הנהגה מוסכמת, ידעה על האפשרות של כינון הסכמי השלום, ויכולה היתה בלא מאמצים כבירים להפוך את המשבר להזדמנות ולהביא להפעלת לחצים על ישראל כחלק מתנאי ההסכם - גם בלי להיות צד בו.
הטעות הפטאלית שעושה ההנהגה הפלשתינית, ואגב גם ההנהגה הפוליטית הערבית בישראל, היא יציאתה בפומבי נגד המנהיגים בבחריין ובאיחוד האמירויות, סגנון המאפשר סחף של שיח קשה ותוקפני כלפי שני העמים, הבחרייני והאמירתי. זה חומר הגלם לשנאה, שעלולה דווקא להרחיק כל אפשרות של סיוע ותמיכה לרשות הפלשתינית ולעזה, שלא לדבר על סכנה ממשית לקהילה הפלשתינית החיה בשתי המדינות ומתפרנסת שם, כפי שקרה כבר במלחמת המפרץ - עת גורשו כל הפלשתינים מכוויית בגלל הצידוד בעיראק.
אך יש מקום לאופטימיות: בתנאים של שלום ואמון הדדי, אפשר גם בהמשך לקפוץ על עגלת הפיוס. במוקדם או במאוחר, צונאמי השלום יגיע גם לרמאללה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו