חמש שנים לאחר שפרצה לאוויר העולם, "פרשת הצוללות" עדיין מזכירה את השיר הנפלא של רחל, "ואולי לא היו הדברים מעולם". יש בכירים לשעבר הטוענים שהמערכת מושחתת. אחרים, בכירים לא פחות, טוענים ש"רכש הצוללות היה ההליך הנקי ביותר אי פעם".
כך שכמו פרשת הרפז, כמו במשפט נתניהו, כמו בתיק שלמה בניזרי, כמו אצל דרעי, וליצמן, גם את "פרשת כלי השיט", כפי שהיא נקראת בשמה הרשמי, אופפת פאטה מורגנה, חזיון תעתועים. לא ברור מה בה אמת ומה דמיונות, מה ההאשמות ומה הבדותות, מה ענייני ומה פוליטי, מה נחשף ומה טויח.
הרי מראש המטרה הייתה נתניהו, אך הוא נוקה עד מהרה. לאחר מכן המשטרה חקרה, העברות הכספים תועדו ויש אפילו עד מדינה, מיקי גנור. אבל אותו עד המדינה מכחיש כל מעשה פלילי, איים לא פעם לחזור בו ועד עצם היום הזה לא הביא להרשעה של אדם אחד.
גנור הוא עד מדינה שדומה לניר חפץ - כלומר מסייע להגנה - הרבה יותר מאשר שלמה דכנר, טלנסקי או שולה זקן, שחרצו את דינו של אולמרט.
ועוד מוזרויות. חברי ועדת הבדיקה הממשלתית שהקים שר הביטחון גנץ לפני שנתיים, התפטרו באופן תמוה זמן קצר לאחר מינויים. גם מבקר המדינה, שהסכים לעמוד במקומם בראש הוועדה, חזר בו במהירות. או קחו אפילו את תגובתו מהיום של, אבריאל בר יוסף, סגן ראש המל"ל לשעבר, להחלטת הממשלה על הקמת ועדת החקירה.
כנאשם מרכזי בתיק, שלכאורה קיבל כספי שוחד מגנור, בר יוסף צריך היה לקבור את הראש באדמה ולפחד פחד מוות ממה שתגלה הוועדה בעניינו. במקום זאת הוא אומר בדיוק את ההפך: "אנחנו מברכים על ההחלטה להקים ועדת חקירה. היוזמים (בנט גנץ ולפיד – א"כ) מבקשים לעשות זאת בעיתוי שקוף זה, מטעמים פוליטיים וציניים. מובטח להם שכפי שבאו לקלל הם יצאו מברכים את אלה אותם הם מבקשים לחסל".
בר יוסף אומר כי "בוועדת חקירה כזו תצוף דווקא מעורבותם של בכירים בכל המערכות שאינם נאשמים: בצבא, במל"ל, גורמים בכירים ביותר המכהנים גם היום בממשלה, עוזריהם ובחשנים אחרים. כל אלה שיכלו לשקר בחסות הערפל, שהגישו תצהירים שסותרים את עדותם במשטרה, ואלה שגררו רגליים עד כה מסיבות מובנות כשהחמאה מרוחה על ראשם, דווקא הם יידרשו לתת הסברים על מעשיהם. נקרע את המסכה מעל פרצופם הציני של מגלגלי עיניים רבים. האמת כשתצא, תרעיד את אמות הסיפין".
יש לזכור כי בר יוסף, וכמוהו דוד שרן, מודי זנדברג, גנור ויתר הנאשמים, מנועים כבר שנים מלמסור את גרסתם לציבור. מתחילת החקירה הראשונה ועד לסיום המשפט, אוסרת עליהם התביעה להתראיין. זה הנוהג בכל הפרשיות. כך יוצא שהדיון הציבורי מתנהל במעמד צד אחד - זה של התביעה.
העיוות הזה יוצר תמונת מציאות מסולפת בדעת הקהל, שבתורה משפיע על התביעה ועל בתי המשפט. המכות הקשות שסופגת התביעה במשפט נתניהו, משקפות את הקלקול היסודי הזה.
לו ניתן היה לניר חפץ או לבר יוסף, לומר בזמן אמת לציבור את הידוע להם בפרשיות בהן נחשדו, הציבור לא היה מופתע ממה שיש להם לומר ויתכן שמהתביעה היה נחסך ביזיון רב.
ההר הוליד עכבר
כך או כך, פעם אחר פעם חוזר הדפוס של פרשיות ענק המטלטלות את המדינה, אשר במשך שנים לא ברור אם יש בהן בשר או רק אוויר חם. הפרשיות האלה גם מטופלות באופן סלקטיבי, או מה שקרוי אכיפה בררנית על ידי הרשויות.
בפרשת הרפז למשל, הייתה ללא ספק מעורבות של הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי. אך אשכנזי קיבל סיוע מבפנים באמצעות פגישה סודית שקיים אתו המפכ"ל דאז, דודי כהן. בנוסף, למרות איומי סחיטה מפורשים שהשמיע נגד העיתונאית איילה חסון ובעלה, התיק נגדו נסגר בדרך פלא. מכל המעורבים, רק ה-ש.ג. רק בועז הרפז הועמד לדין. למרות ההשלכות הציבוריות הנרחבות שהיו לפרשה, הרפז הוענש רק ב-220 שעות שירות למען הציבור. ההר הוליד עכבר.
וזהו הדפוס במקרים שהוזכרו לעיל, ובמעצר מרים פיירברג, ואלי אסקוזידו, ואלון חסןף ובמקרים רבים נוספים. משטרת ישראל והפרקליטות, לעיתים קרובות בליבוי התקשורת ובדחיפתה – כמו בפרשת הצוללות - מכריזים בקול תרועה רמה על פרשיות ענק, אך מסיימים אותן בקול ענות חלושה. שוב ושוב, הם נופלים שבי בקונספציות שאין מאחוריהן עובדות ומסחררים את המדינה לשווא. לא תהיה זו הפתעה אם אלה יהיו ממצאיה גם של "פרשת הצוללות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו