יונתן פולארד, האיש שלנו, סוף סוף חוזר הביתה היום. וכמו שיבות רבות הביתה, היום הזה יהיה שמח ועצוב גם יחד.
היום הזה התאחר מאוד – בעשרות שנים אפילו. תקופת מאסרו של יונתן, ואחר כך שחרורו בתנאים שלא אפשרו לו לעזוב את ניו יורק, התמשכו באופן שמכאיב את הלב. בזמן שרוחו לא נפלה, וגאוותו היהודית לא שכחה - גופו נחלש. בזמן שעתה, אחרי ציפייה ארוכה, יכול הוא לבנות בית נאמן בישראל עם אהובתו אסתר - בריאותה הרופפת תאפיל על הכל. היא זקוקה להטסה בתנאים רפואיים קפדניים, ועוד נכונה להם רכבת הרים עד שבעזרת השם תתחזק ותבריא.
היום הזה יהיה שמח למחצה גם משום שבצד האושר הגדול לקבל את פניו של יונתן, נזכור את הכתם שמעשיו בשירות מדינת ישראל גרמו ליחסיה עם ארצות הברית.
ישראל מעולם לא חתרה תחת בעלת בריתה הקרובה ביותר, אלא על מנת להציל את העם היהודי. ישראל הפיקה לקחים, והעובדה שהמקרה של יונתן לא חזר על עצמו מעידה על כך.
אך העובדה שמדובר במקרה בודד, היא גם זו שמבליטה אותו. הרי בכל אספקט אחר, הקשר הישראלי-אמריקני טבוע עמוק בחברות ובאמון הדדי בלתי מסוייג. עבור חברינו האמריקנים, יונתן הוא זיכרון שטוב שישאר עמום. במיוחד בזמנים בהם הנשיא דונלד טראמפ עושה חסד אחר חסד עבור היהודים בציון.
ליונתן מגיעה הכרת תודה עמוקה ונצחית מצדה של ישראל. כמו חייל פצוע ששב אחרי מסע ארוך וקשה, מגיעים לו כל הטבה ומענק שהמדינה יכולה להציע, כדי להבטיח שיבלה את שנותיו הבאות בנוחות ובנחת.
יחד עם זאת, מגיעה לו הזכות לחיות במדינה שנוהגת בכבוד ובחוכמה כלפי בעלת בריתה. מדינה שבה עניינים רגישים נשמרים בסוד, ואשר גיבוריה צנועים.
יונתן הוא גיבור מהסוג הזה: שקט, מיושב בדעתו, בטוח שמקומו בהיסטוריה היהודית לא זקוק ליחסי ציבור.
בואו נכבד אותו באותו מטבע – בשקט, עם אנחת רווחה עצומה, עם דמעות של חרטה, ועם חיבוק ארוך, רך ואסיר תודה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו