הצטרפותה של מרוקו, לפני שנה, למסכת "הסכמי אברהם" הקנתה משמעות חדשה לביטוי המוכר "מין אלמחיט אילא אל-חליג'" ("מן האוקיינוס האטלנטי ועד המפרץ"). פעם היתה זו סיסמתם הלאומנית של שוחרי האחדות הערבית - והיום, מציאות מתבססת והולכת של שלום עם ישראל.
זו בתורה, מחייבת את הפלשתינים לחשבון נפש, נוכח כישלון האסטרטגיה ההיסטורית שבה נקטו. הדרך עוד ארוכה, הרבה תלוי בתוצאותיו של המאבק למנוע מאיראן להפוך לאיום גרעיני. יחד עם זאת, כאשר שר הביטחון בני גנץ שב ממרוקו ובאמתחתו הסכמים לשיתוף פעולה, והיועץ לביטחון לאומי אייל חולתא נטל חלק כדובר מרכזי בפורום מנאמה בבחריין, ניתן אכן לדבר על "מזרח תיכון חדש", לאו דווקא בהקשר שבו הגה שמעון פרס בשעתו את המושג.
החידוש איננו בעצם קיומם של אינטרסים משותפים או קשרים ביטחוניים משמעותיים. כמו שנהוג לומר "על פי מקורות זרים", סייעה ישראל למרוקו - גם בזירה המדינית וגם בנשק - מול אויביה הרדיקליים כבר בשנות השבעים. נראה שהייתה לה יד גם בניצחונה של עומאן על המחתרת המרקסיסטית שאיימה על יציבותה באותה תקופה סוערת של המלחמה הקרה. ההבדל גלום בכך שכעת מתהדקים והולכים המגעים הגלויים - ועד לתרגילים צבאיים משותפים הגענו - עם מדינות המפרץ. בה בעת, מסתמנת מגמת שיפור גם ביחסים עם מצרים וירדן: וכל זה הקל גם על המלך מחמד השישי וממשלת מרוקו הנוכחית (המתבססת על הכוחות הפוליטיים שהביסו בבחירות האחרונות את הסיעה האסלאמיסטית) להעלות את דרג היחסים וללוות את ביקור שר הביטחון בטקסים חגיגיים.
בצדק ראה השר לנכון לחלוק כבוד בביקורו למלכי השושלת השריפית (מצאצאי הנביא) וליחסם לישראל וליהודים. מבין כל מדינות ערב, מרוקו ממלאת תפקיד ייחודי זה שני דורות. חוקת מרוקו הנוכחית, משנת 2011, מתייחדת בכך שהיא מונה בין מקורות הזהות הלאומית - התרבות הערבית, האמזיע'ית (ברברית), המערבית (קרי, צרפתית) והאפריקנית - גם את תרומתה של המורשת היהודית. בקזבלנקה פועל באין מפריע המוזיאון היהודי היחיד בעולם הערבי. חווית הביקור של ישראלים רבים מספור - אלה ששורשיהם במרוקו, ואלו הבאים להכירה לראשונה - מקנה משנה תוקף לחשיבותם של היחסים המדיניים. נותר רק לקוות שהתועלת ההדדית המרשימה, וערכי הסובלנות ושיתוף הפעולה, ימשיכו ויגרפו אליהם מדינות נוספות במרחב הערבי והאסלאמי.
