עיתונאים מזומנים לחקירות. פוליטיקאים נבדקים על גבולות יחסיהם עם התקשורת. בשני המקרים ומשני צידי המתרס אומרים: ככה זה, לא רק אצלנו ולא מהיום. אך אם יש משהו טוב שיכול וצריך לצאת מהשפל שהגענו אליו, זהו קוד אתי להפרדה בין פוליטיקה לבין עיתונות.
גבולות הם מוצר צריכה בסיסי עבור מי שמעוניין בחופש. עיתונת החפצה בחופש כתיבה, ביטוי ומחשבה - תציב גבול עבה וברור מפוליטיקאים. אם אנשי צבא מעורבבים בפוליטיקה - ועיתונאים יזהו ראשונים מערכות יחסים כאלה - צריך לשמור מרחק משמעותי גם מהם.
געגועיי לנקדי
ב־1972 יצא "מסמך נקדי". ניסיון של העיתונאי נקדימון רוגל ז"ל, איש רשות השידור (אף היא ז"ל), לכונן קוד אתי שישמור על טוהר העיתונות והעיתונאים. הוא כנראה הריח כמה דקים הם הקווים המפרידים.
עיון באותו מסמך - שאגב חודש עם הקמת הרשות השנייה, שהחריפה כשלעצמה את הצורך בניסוח קוד כזה - מגלה את המדרון החלקלק שביחסים העאלק טבעיים בין פוליטיקאים לבין עיתונאים, מדרון שקל לדלג בו ולדלג באמצעותו על כמה אמיתות חשובות.
נתחיל עם משהו משעשע, אבל וואו כמה שהוא נכון: "הפמיליאריות בכינויי אישים שייכת לתחום הטעם הטוב. אמנם אישים נקראים בכינוייהם - ביבי, צ'יץ', פואד, בייגה, רפול, בני, אריק, שולה - אבל האם יהיה המאזין מוכן לשמוע 'הנשיא עייזר'?".
בהערה הארכאית הזאת יש אמת אנושית. כשאנחנו מכנים את אריאל שרון "אריק" הוא מקוטלג אצלנו תודעתית כחברמן אשר תרבות ה"סמוך" הישראלית מאפשרת לסמוך עליו גם כאשר הוא, רועה הצאן הנערץ, שולח את ילדינו כצאן לטבח.
הכינויים הספק־צבאיים־ספק־קיבוצניקיים שהשתלטו על השיח בראשית המדינה טשטשו את הגבולות, ובאופן סמלי יכלו לבטא גם זלזול ולא רק פמיליאריות מלאכותית.
"יש לומר ראש הממשלה בנימין נתניהו, או ראש הממשלה נתניהו... יש לחלוק כבוד שווה לאישים זרים וישראלים הנזכרים בצוותא. למשל, אין לומר נתניהו נוסע אל הנשיא קלינטון. דיוק בהגיית שמו של אדם היא חובה. שיבוש פוגע גם באדם וגם במאזין ובצופה".
שאלתי פעם את רה"מ נתניהו אם מפריע לו שמכנים אותו בשם חיבה. הוא הופתע וענה "גם את צ'רצ'יל כינו וויני". לא הסבתי את תשומת ליבו לכך שהמודל הבריטי נודע בעיקר בכינוי צ'רצ'יל ופחות בכינוי וויני, וכי הצ'רצ'יליזם לא היכה גלים - בניגוד לביביזם.
"אל לו לכתב להיסחף להבעת דעה ולשפיטה", כתב נקדי, "לתיאורים צבעוניים, לסולידריות או לאיבה מופגנת, לפרצי געש ולערכי הפלגה (סופרלטיבים). אין למלא חללי מידע בפאתוס".
קחו מהדורת חדשות ממוצעת ובדקו כמה דקות ברצף אפשר להעביר בלי לדעת מהי עמדת הכתב. האם יש זיקה בין אתיקה לבין מערכות היחסים הפוליטיות־תקשורתיות שאליהן התרגלנו?
הפנקס האדום והפנקס הכחול
התקשורת המערבית מושתתת על תרבות צריכה מהירה ומתעתעת, ואנחנו כצרכנים לא קמים בבוקר ובודקים מה עושים כרגע חילי טרופר או אופיר סופר. נתייחס אליהם רק אם עורך של אתר חדשות יצטט אותם בפרומו לקראת המהדורה הבאה, יוציא "פוש" שיהבהב לנו על המסך או ייצור מהם דמות ב"ארץ נהדרת". לכלכלה הישראלית זה משתלם, אך האם לחברה הישראלית זה משתלם?
סבא שלי, שלמה קור, מממייסדי "מעריב" של פעם, סיפר תמיד כמה קשה היה לרוויזיוניסטים ולאנשי תנועת החרות להשתלב חברתית ותעסוקתית בתחילת ימי המדינה. "מפא"י השתלטו על הכל", אמר סבא, "אם לא היה לך פנקס אדום היית שום דבר".
אבל הוא היה מוכשר ועבד קשה והגיע רחוק. כיום נדמה שאופנת מפא"י, כפי שסיפרו עליה ותיקי הליכוד, מקבלת תמונת מראה מהצד השני, ולא בטוח שבאותם סדרי גודל של מקצועיות. הימין ידע ימים קשים של מכרזים תפורים בגופים גדולים, וגם בתחום המינויים בתקשורת. האם ניסיון לאמץ את השיטות ההן הוא דרך טובה לתיקון?
פוליטיקאים יכולים לצ'פר עיתונאים ואמנים ולהעניש אותם כמה שהם רוצים. תראו את אירועי יום העצמאות - אם אתה משתף פעולה עם ההזמנה של מירי רגב, הברנז'ה תגיד ששיתפת פעולה עם ביבי. אבל האם משרדים ממונים יזמינו אנשי ימין שאינם ביביסטים להנחות אירועים ממלכתיים?
באותה שנאה שבה השמאל מכנה אותם "ביביסטים" הם יכנו אחרים "בנטיסטים", גם אם כל חטאם הוא השקפה ימנית שלא שמה בקלפי ליכוד. הדיכוטומיה בין ימין לשמאל חדה וברורה. אז איפה האפור? אה, בהפרדה בין מדינה חברה למדינת טרור.
הקרונות של קטר
דיברנו על הרכבת, בואו נתעכב עוד קצת על הקטר. פעם זה היה פשוט. גרמניה הנאצית, היטלר, שואה. העולם התקדם והמציאות יותר מורכבת. אבל לא מורכבת כפי שניסה ראש הממשלה נתניהו לבלבל.
סבא וסבתא - אנשי תנועת החרות אשר נאבקו בפנקס האדום כפי שהזכרתי בראשית המאמר - לא נגעו בכספי השילומים מהנאצים ובחרו בעבודה קשה, אף שעלו ארצה מאפר שואת אירופה בלי משפחה, בלי קשרים ובלי מברשת שיניים.
נתניהו, זה שעומד בראש המפלגה שלכאורה ממשיכה את תנועת החרות, מסביר שקטאר אינה מדינת אויב. אותה מדינה אשר מגינה על חמאס, שנותן לנו לטעום את טעם השואה, מעתיק טקטיקות נאציות ומשכלל אותן, ונערך בעוז לקראת השואה הבאה בגבולותינו. אמור לי מיהי מדינת אויב בעיניך, ואומר לך מי אתה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו