תחי המהפכה. והיא כבר כאן. אם לא השיפוטית, אז לפחות הצרפתית. מצעד עריפת הראשים שהחל עם שר הביטחון גלנט והרמטכ"ל הלוי, הגיע בעזרת ה' גם לשערי השב"כ ומשרד המשפטים. ועוד היד נטויה.
מן הסתם, השלב הבא יתמקד בפרקליט המדינה, בנשיא המדינה ובשופטי בית המשפט העליון (נשיא בית המשפט העליון ממילא כבר 'מחוק'). או אז תהיה לנו רפובליקה לתפארת. ממש כמו פעם, בימי גדולתה של המהפכה הצרפתית.
אך לשם שינוי, על דגלה לא ייחרתו המילים "חירות, שוויון ואחווה", אלא יופיע ציור גדול של בננות, בננות, ועוד יותר בננות. לאחר שהניסיון שהגיע לשיאו בערב המלחמה להעביר את חוקי ההפיכה השיפוטית לא צלח, והתנפץ בקול רעש גדול של גלי מחאה, חצוצרות ותופים ברחבי ישראל, נערכת כעת הממשלה לניסיון נוסף. מה יש לומר, ממשלה מושלמת, כליל המעלות. גם מסיתה, גם מדיחה.
דומה שהפעם הופקו הלקחים מהכישלון הקודם, או כך זה לפחות נראה למראית עין. כתוצאה מכך אנו עתידים לקבל את המהפכה לא בעסקת חבילה אחת גדולה אלא פרוסות-פרוסות.
שינוי הליכי הבחירה של נציב שירות המדינה היה רק המתאבן. הליך ראשון, בוודאי לא האחרון. שינוי הרכב הוועדה לבחירת השופטים כבר מסתובב בעוז על הגריל ועוד היד נטויה.
"אם היא לא משלנו, מה יוצא לנו מזה?", שבים ושואלים שרים בממשלה מדי יום, תוך ניסיון להשכיח את העובדה שהיועמ"שית לממשלה גלי בהרב מיארה מונתה על ידי לא אחר מאשר מי שמכהן כשר החוץ בממשלה הנוכחית.
בניגוד לתוארו המטעה, היועץ המשפטי לממשלה אינו אמור להיות מלבין הכתמים שלה, או לייעץ לה כיצד תוכל לצעוד בדרכי רמייה עקלקלות. ההיפך הוא הנכון: עליו לייצג את האינטרס הציבורי, ולהיות שומר הסף שעוצר בגופו תופעות פסולות, דוגמת מעשי שחיתות, שוחד, מרמה והפרת אמונים.
בניגוד לדעה מקובלת בקרב חלקים בציבור, ההיסטוריה לימדה אותנו שמעשים פסולים אלה היו ועודם נחלת הימין והשמאל כאחד. "פירצה קוראת לגנב". שלטון, כל שלטון – ואין זה משנה מי מחזיק במושכותיו – עלול להיות בקלות גם מושחת גם משחית. וכמאמר הלורד אקטון: שלטון מוחלט משחית באופן מוחלט.
האינטרס הציבורי – של הציבור כולו, מימין ומשמאל, צריך וחייב לכוון פניו כלפי שמירה קפדנית על מנהל תקין, שמירה על הקופה הציבורית, והבטחה שהעושים בשירות המדינה ייבחרו על פי כישוריהם ולא מכוח קשריהם.
למותר לומר שבתקופת כהונתה עשתה היועמ"שית הנוכחית גם טעויות לא מעטות. לנוכח העוצמה והכוח הרב שאצור בידיה, היא ראויה לביקורת מחמירה, אף יותר מן הרגיל. במקרה הנוכחי, היא הרוויחה אותה בחלק מן המקרים ביושר.
אך מי שלא עושה – גם לא טועה. במבט כולל, פרק הזמן שבו מכהנת היועמ"שית הנוכחית בתפקידה מלמד שלא אחת ניסתה לבלום - לעתים לבדה, לעתים בסיוע כמה מהכפופים לה – שינויים טקטוניים שמאיימים לכלות כאן כל חלקה טובה ולהפוך את מדינת ישראל, במקרה הטוב, לדמוקטטורה הידועה בציבור כדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.
גם מי שאינו שבע רצון מכל מהלכיה והחלטותיה, כח"מ, אינו יכול שלא להביט בהשתאות כיצד הצליחה לעצור כמה מגלי הצונאמי שמאיימים לכלות כאן כל חלקה טובה. מינויים פסולים; עסקאות מפוקפקות; טיוח מעשים עברייניים והמשך ההפליה בין דם לדם בחוק הגיוס הם רק כמה מהם.
כעת הגיע תורה – ובעצם תור החברה הישראלית כולה – לשעת המבחן האמיתית שלו. ימים יגידו האם תצליח ז'אן דארק הישראלית לעמוד בפרץ גם הפעם אל מול נחשולי הארס וההרס המציפים אותה, או שמא ראשה יוגש אחר כבוד למולך הגיליוטינה שהכינו לה זה כבר כמה משרי הממשלה בכיכר העיר, כמיטב המסורת הצרפתית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו