ארה"ב מנעה מישראל להרעיב את האויב - ולהכריעו

אחרי כל המילים המכובסות והניסוחים הפתלתלים, אסור שמסיכומי השנה למלחמה תיעדר שורה תחתונה חשובה: ארה"ב מנעה מישראל להרעיב את האויב. בכך, היא האריכה את המלחמה, ואת הייסורים והשבי של החטופים ומשפחותיהם, העניקה אורך נשימה לחמאס - שהשתלט ועדיין משתלט על הסיוע האזרחי – ואיפשרה לו להוסיף ולשלוט על חלקים רחבים של האוכלוסייה העזתית. 

במהלך מלחמת חרבות ברזל, לצד רכבת אווירית וימית של חימושים ונשק לצה"ל, ארה"ב גם מנעה מממשלת ישראל לעשות את מה שגולדה מאיר התעקשה עליו במלחמת יום הכיפורים לפני 51 שנה: כיתור הארמיה השלישית המצרית, הרעבת 30 אלף חייליה, ומניעת כניסת משאיות אספקה ואמבולנסים לעיר סואץ. אז, ישראל הפכה ל"הומניטרית" והרפתה רק  כשהמצרים הסכימו לעסקת חילופי שבויים.

ההתנהלות האמריקנית בשנה החולפת בעניין זה הייתה נגועה במוסר מזויף. היא העדיפה את טובת האוכלוסייה העזתית, שחלקים גדולים ממנה סייעו לאורך השנים לשלטון חמאס ואף לקחו חלק בטבח ובטרור נגד ישראל, על פני שלומם וחייהם של חיילי צה"ל, ועל פני שלומם וחירותם של החטופים.

ארה"ב מנעה מישראל לבצע, את מה ששר הביטחון יואב גלנט ומרבית הצמרת הישראלית ביקשו כבר בתחילת המלחמה לעשות: להקריס את המערכת האזרחית העזתית באופן שיקומם את האוכלוסייה הצמאה והמורעבת נגד חמאס.

במקום זאת, הם כפו על ישראל לתחזק את אותה מערכת עזתית שחמאס הוסיף לשלוט בה ובתושבי עזה.

הבריטים לא העלו על דעתם לחלק לאוכלוסייה הגרמנית חשמל, דלק, מים או מזון, בעת שכוחותיהם לחמו במלחמת העולם השנייה נגד הנאצים המקוריים. גם האמריקנים מעולם לא נהגו כך באויביהם.

ארה"ב הניחה אזיקים על ידיה של ישראל גם בכל הקשור לאופי הלחימה בעזה, לקצב שלה, ולסוגי החימושים שהיא רשאית לעשות בהם שימוש.

ההגבלות האמריקניות האטו את קצב הלחימה וההתקדמות של צה"ל, הביאו לפגיעה רבה יותר בחיילים, והאריכו את סבלה של האוכלוסייה האזרחית בשני הצדדים.

גם ההגבלה המוסרית הזאת התגלתה כטהרנות מתחסדת. די אם נזכיר כאן את השורה התחתונה של מיזם "מחיר המלחמה", שנעשה באוניברסיטת בראון  האמריקנית. על פי המיזם הזה, המלחמות שאליהן ארה"ב יצאה בעקבות פיגועי 11 בספטמבר (בפקיסטן, בתימן, בסוריה, בעיראק ובאפגניסטן) גבו את חייהם של יותר מ־400 אלף אזרחים באופן ישיר ושל עוד רבים מאוד באופן עקיף.

ישראל, אפוא, טובה בהרבה מהאמריקנים, שמאחוריהם שובל ארוך של פגיעה במאות אלפי בלתי מעורבים, עם ובלי מירכאות, במלחמות שניהלה בסוף המאה העשרים ובתחילת המאה ה־21.

כשמסכמים - עדיין סיכום זמני - את מלחמת חרבות ברזל בעזה, אסור לדלג גם על הסטנדרטים הכפולים החדשים, שאינם מוכרים במקומות אחרים בעולם, שנקבעו על ידי ממשל ביידן במיוחד עבור ישראל, בהשפעת ארגוני בי.די.אס, תנועות פרוגרסיביות, ומפגיני "מהנהר ועד הים" בקמפוסים האמריקניים.

הסטנדרטים הכפולים הללו הקשו מאוד על צה"ל בלחימה ואף גרעו מתוצאותיה.

לחץ הומניטרי, כפי שטוען האלוף (מיל') גיורא איילנד, יכול היה להגדיל את הסיכויים לראות את החטופים בחיים.

"במלחמות ההווה מושפעים דיקטטורים לא (רק) מלחץ צבאי ולא (רק) ממספר הרוגיהם", אמר איילנד. "סינוואר, כמו לואי ה־16 והצאר הרוסי, חשש משני דברים בלבד: קיום אלטרנטיבה שלטונית והימצאות המון רעב וכועס... לא נוכל לנצח בעזה כל עוד מספקים לחמאס ארבעה יתרונות: לעזה נכנסת אספקה בכמות שמרגיעה את התושבים; האספקה מחולקת בידי חמאס וכך מתחזק מעמדו השלטוני; חמאס מוכר את האספקה במחירים מופרזים ומעשיר את הקופה שלו; ורווחי הענק הללו משמשים לגיוס לוחמים חדשים במקום אלה שנהרגו".