עצמאות, פעם שנייה: מה בין מלחמת העצמאות לחרבות ברזל?

אולי זו תחושת החירום והמצור וה"אין־מוצא" שמביאה רבים לראות בחרבות ברזל את מלחמת העצמאות השנייה שלנו - ואולי אלה דווקא גילויי הגבורה, העוז והרוח הגדולה שמאז שמחת תורה עולים מהחיילים, ממשפחות השכול ומהציבור הרחב, שמזכירים את ימי "אף על פי כן" ואת רוח תש"ח.

נבואות חורבן ונחמה וקוממיות מתרוצצות בקרבנו כבר כמעט שנה, ואנחנו לא יודעים את נפשנו מול המראות: לוחם שהודף במו ידיו שבעה רימונים ומגן על חבריו במיגונית, עד שהרימון השמיני מכריעו; אזרחים שרצים אל תוך גֵיא ההרגה ומצילים שם מאות צעירים; גבורת האבות והאימהות השכולים, שמתהומות כאבם מבקשים מאיתנו להתאחד ולאהוב זה את זה; ונבואת חורבן אחת, שלא מפסיקה להדהד מול תמונות הטבח וגורל החטופים: "בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ".

76 שנים מפרידות בין שתי מלחמות העצמאות שלנו, ומערבולת רגשות של אבל, גבורה ואמונה. גם ההבדלים בין שתיהן, בזמן, בנסיבות ובמבחן התוצאה, לא מטשטשים את הרושם הברור: מישהו, אולי שר ההיסטוריה, בעזרת איראן והפרוקסיז שלה, כאילו גלגל את כולנו מרוחים בנוצות ובזפת אחורה במנהרת הזמן. כי מבחינות רבות, השנים 2023-2024 הן 1947-1948 החדשות, ומבחינות רבות אחרות הדמיון קלוש.

מלחמת העצמאות הראשונה נמשכה בפועל 13 חודשים. חרבות ברזל עדיין לא חצתה את קו הזמן הזה - אבל היא בדרך לשם, וכנראה תחצה אותו. גם אירוע השבי הממושך והנשכח של מלחמת העצמאות דומה מבחינה מסוימת לאירוע החטופים, שנמצאים על ראש דמעותינו וליבנו השבור. כמותית, הוא היה גדול הרבה יותר מאירוע החטופים, והיישוב חווה מועקה קשה - אך הוא לא היה דומה בעוצמתו ובמרכזיותו לאירוע שאנו חווים היום:

700 ישראלים, וביניהם אזרחים רבים, נפלו בשבי ירדן, 125 בשבי מצרים ו־48 בשבי הסורי. חלק מהשבויים היו נערים בני 13-14. אחרים היו זקנים ונשים. הסורים, למשל, סירבו לשחרר את הנשים בטענה שמדובר בלוחמות. במצרים ובירדן הן נכלאו בנפרד משאר השבויים, ובשל כך היו חשופות יותר ללחצים ולסכנת אונס. אך בשונה מהמצב היום, הצלב האדום פגש רבים מהם, והמו"מ לשחרורם התנהל מול מדינות. רובם שבו לארץ לאחר 11 חודשי שבי, ומיעוטם לאחר כשנה. את העיירה צמח בזזו כפריים רבים שחצו את הירמוך, כמו העזתים בימינו. בקרב עמק הירדן (להבדיל ממשמר הירדן) הסורים לא לקחו שבויים. הם רצחו את כל הפצועים ואת אלה שלא הצליחו להימלט מצמח.

משפחות השבויים, בדומה לימינו, עברו ייסורים רבים, אף שבזמן אמת סיפור השבויים לא עמד במרכז ההוויה הציבורית והתקשורתית, שהיתה אז שונה מאוד. רק לימים נודע ליישוב אילו ייסורים עברו על רבים מבניו ומבנותיו בשבי. "נדם קול בני ואין לי שום ידיעה ממנו..." התייסר ביומנו אבי אחד השבויים, הרב יצחק אדלשטיין, שימים רבים קיווה לאות חיים מבנו שנפל בשבי הירדני. הבן, יעקב, שבסופו של דבר שב ארצה, תיעד ביומן משלו את תקופת שביו בירדן ואת רגעי נפילתו בשבי, באופן שבדיעבד מזכיר מעט את אירועי הנובה:

"הערבים ריכזו ברחבה שבמרכז הכפר (כפר עציון) כ־50 גברים. גם אותי צירפו אליהם. סובבו אותנו, ציוו עלינו להרים ידיים, ולפתע פתחו באש על כולנו. חלק נפגעו מייד, אחרים ניסו לברוח, אבל לא היה לאן. אני ועוד שלושה הצלחנו להימלט לחורשת שיר השירים שמחוץ לכפר... התחבאנו בתוך הסבך".

לסבך הנורא של חרבות ברזל, שאליו נקלענו כמעט שמונה עשורים אחרי, יש עוד עוגן עובדתי שהופך אותו דומה למלחמת העצמאות הראשונה: אירוע פליטוּת יהודית נרחב. במלחמת תש"ח, כ־10% מ־600 אלף היהודים שחיו בארץ הפכו לפליטים, לעקורים בארצם, למשך כשנה וחצי. אם אתם מתקשים לדמיין באיזה סדר גודל מדובר - חשבו על 700 אלף פליטים עקורים, כ־10% מהאוכלוסייה היהודית במדינת ישראל היום. בחרבות ברזל נעקרו "רק" כ־230 אלף איש, כ־3%. רבבות מהם טרם שבו לבתיהם.

"רוח מבולבלת"

ובכך, כמובן, לא מסתיימים קווי הדמיון. מאפיין נוסף הוא הרב־זירתיות: כיום ישראל נלחמת בחמאס־עזה, בחיזבאללה הלבנוני, באיראן, בסוריה, בעיראק ומול החות'ים שבתימן, וכמובן - בערביי יו"ש. במלחמת העצמאות, מדינת ישראל הצעירה לחמה במקביל מול הפלשתינים (אף שעדיין לא היו מאורגנים כצבא טרור) ומול צבאות ערב הפולשים: סוריה, עיראק, מצרים ועבר הירדן, שהסתייעו בכוחות צבא קטנים מערב הסעודית ומלבנון. המעצמה שתמכה אז בנו היתה בריה"מ. ארה"ב היתה נגדנו.

גם ב־48' היתה לישראל בעיית חימושים, חריפה פי כמה מזו של היום. האמריקנים הטילו עלינו אז אמברגו נשק מוחלט. ישראל הבריחה נשק מארה"ב, אך רכשה את עיקר הנשק שלה מצ'כיה - עשרות מטוסים, כ־50 אלף רובים, כ־6,000 מקלעים וכ־90 מיליון כדורים. היום, כשארה"ב רק משהה ומעכבת, חבל ההצלה הנוסף של ישראל הוא גרמניה, שיבוא הנשק ממנה במהלך המלחמה גדל פי עשרה.

ההשוואה בין 48' לחרבות ברזל, כמובן, מזמינה התייחסות ובירור של שני פרמטרים נוספים - רוח העם והאיום הקיומי. אבל אולי באופן מפתיע, שניהם שנויים במחלוקת. לא כולם סבורים שהם בני־השוואה.

ישעיהו (שייקה) גביש (99), אלוף פיקוד הדרום במלחמת ששת הימים, מאחרוני הלוחמים במלחמת השחרור שעדיין עימנו, השתתף כחלק מהגדוד הראשון של הפלמ"ח בקרבות בעמקי הצפון, שם נבלמו הכוחות המשוריינים של פאוזי קאוקג'י. כיום, גביש שולל בנחרצות השוואה בין המלחמות: "כל כך הרבה קשקושים נשמעו באולפנים, אבל מה שקובע זו השורה התחתונה: במלחמת העצמאות לקח שנה, אבל ניצחנו. קבענו גבולות, ויצרנו מסד למדינה מפוארת. לעומת זאת, המלחמה הנוכחית היא ביזיון והפסד גדול. איבדנו דה־פקטו את הצפון, איבדנו בפועל חלקים מהדרום. שתי המטרות המרכזיות של המלחמה, השבת החטופים ומיטוט חמאס, לא הושגו. לא יעזרו כל הפלפולים והתירוצים.

"אנחנו לא לוחמים מלחמת עצמאות נוספת", אומר גביש. "זוהי אמנם מלחמה קשה, אך היא בוודאי לא מלחמת שחרור. האתגר אחריה יהיה קוממיות, להקים מחדש את ישראל מהריסותיה". לדעתו, "המלחמה הנוכחית מתנהלת בצורה ביזיונית, ללא מטרה ברורה, בעוד במלחמת העצמאות המטרה היתה ברורה: הקמת מדינה והבטחת גבולות".

גם רוח העם במלחמת העצמאות, רוח תש"ח המפורסמת, נגזרה לדבריו מבהירות המטרה, בעוד הרוח היום, למרות עוז רוחם של הלוחמים - שלהם הוא מצדיע - היא "רוח מבולבלת שנובעת מטשטוש המטרה. הרוח הזאת עוד תשתנה, המדינה תשנה את אופייה. הדור הבא יבנה אותה אחרת. ההנהגה תהיה ראויה יותר, ותדע לשקם אותה ולהגדיר מטרות".

גביש מוסיף: "במלחמת העצמאות רבים מאוד נפלו, אבל לא הפסדנו במלחמה. לא אז, ולא מאז. אומר דבר קשה: זו הפעם הראשונה שבה עם ישראל מפסיד במלחמה. לא הצלחנו. התוצאות שליליות וחמורות ביותר. אי אפשר לסיים מלחמה בלי הצפון, בלי חלק מהדרום, וכשבכל הגזרות מתנהלת מלחמת התשה. לזה קוראים ניצחון? בעיניי זה כישלון נורא".

גם כלת פרס ישראל ההיסטוריונית פרופ' אניטה שפירא, שבמשך שנים עמדה בראש המכון לחקר הציונות וישראל, שופטת בחומרה את המציאות הקיימת וסבורה שיש רק מעט מהמשותף בין המלחמות. לדבריה, רוח תש"ח נגזרה מהכאב הגדול על השואה מצד אחד, ומהתקווה הגדולה להקמת המדינה מהצד השני.

לפי שפירא, הרוח של היום מאופיינת בהמון כאב, ייאוש ושאיפת נקם: "מדינה חדשה שקמה מהאפר - זה דבר אחד. מדינה פגועה שיש בה כל כך הרבה זעם וייאוש - זה דבר אחר. צריך לומר זאת, גם אם קשה לשמוע". לדבריה, "גם בהנהגה ההבדל הוא תהומי. איזה אב שכול יכתוב היום לנתניהו את מה שכתב האב השכול ראובן אבינועם (עורך "גווילי אש", שבנו נעם נפל בקרב עטרות) לרה"מ דאז דוד בן־גוריון - 'בשמך הוא הלך. בשמך הוא נפל. יהי שמך מבורך'?".

"אנחנו פסיק קטן"

שפירא מאמצת מכנה משותף אחד - תחושה קשה של איום קיומי, אז והיום - אבל גם כאן היא מוצאת שוני: "אז היתה אמונה שנצא מזה. כיום יש רוח אחרת, פחות אופטימית". היא כואבת את פינוי הצפון, "דבר שלא היה בתולדות המדינה, שמחליק אצל ציבורים רבים כאילו הוא מובן מאליו, אף שזו בגידה באמונה רבת־השנים של התושבים והחקלאים, שמעבדים את התלם האחרון עד קו הגבול. עכשיו זה נשחק, ואיני יודעת אם זה ניתן לשחזור".

פרופ' שפירא סבורה שבמלחמת העצמאות היתה רגישות רבה יותר מצד ההנהגה להשגת לגיטימציה בינלאומית, ונמצאה נקודת איזון בין האינטרס שלנו לבין מה שהעולם מוכן לשאת. "כיום יש רגישות מועטה בלבד מצד ההנהגה לעניין הלגיטימציה. אין נקודת איזון, הכל הפקר. אין את ההבנה שאף שאנחנו גדולים ואמיצים וכו' - אנחנו עדיין פסיק קטן במזרח התיכון. ומכיוון שכך, אנו צריכים להתנהג באופן שיבטיח את הקיום שלנו, ושלא יעורר עלינו את זעם השכנים והעולם.

"למשל, לא נכון להשתעשע בחלומות על עיצוב מחדש של מפת ישראל והמזרח התיכון. עם כל הכבוד, 2024 אינה 1948. מה שניתן היה לעשות אז לא ניתן לעשות היום, ואני ממליצה לשוחרי הגדולות - קצת צניעות, והבנה שהלגיטימציה הבינלאומית היא נשק מרכזי בחשיבותו לקיום המדינה" (גביש ושפירא רואיינו קודם למתקפת צה"ל בלבנון; נ"ש).

ארבעה חודשים אחרי פרוץ חרבות ברזל, ותיקי דור תש"ח החמיאו ללוחמיה בסרטון קצר. לאלוף (מיל') עמוס חורב, בן ה־100, הם הזכירו את עצמו. כוכבה מתתיהו (90) ראתה בהם גיבורים. חיליק שפירא אמר שהוא גאה בהם. מיקי כהן (94) הביע השתאות מהאופן שבו הם "מצילים את המדינה".

ג'ומיק סמסונוב (95) סבר שהם ממשיכים אותו ואת חבריו. ושייקה גביש, שהגדיר בכתבה זו את תוצאות המלחמה הנוכחית כביזיון, הצדיע ועדיין מצדיע להם ("מדור לדור", גליקמן שמיר סמסונוב).

יגיל הנקין, היסטוריון, חוקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון ומרצה להיסטוריה צבאית במכללה לפיקוד ומטה של צה"ל, אומר שגביש "אולי צודק בניתוח הקר שלו - שב'עצמאות' ניצחנו ושכרגע אנו בסוג של הפסד - אבל אני אומר שזה לא נגמר עד שזה לא נגמר". הנקין מציע לבחון את השווה והשונה בין המלחמות גם מנקודת המבט של האויב: "ב־7 באוקטובר, כמו ב־48', האויב חש שישראל מתפרקת ומובסת, והיתה לו תחושה של מסוגלות לפגוע בנו קשה. בגל השני אחרי מחבלי הנוחבה, אנשים מעזה באו לקחת שלל. לא סתם כבוזזים מזדמנים, אלא מתוך תחושה שדומה לתחושה של חלק מהפולשים ב־48', שהצד היהודי מובס, בורח, נוטש.

"עד 7 באוקטובר, רבים כאן אחזו בתפיסה שעברנו את שלב מלחמות הקיום; שמבחינת האויב, המלחמות האחרונות היו מלחמות עם יעדים מוגבלים, אבל לא עם יעדי השמדה. למשל, היעד של מצרים במלחמת יום כיפור היה מוגבל, ולא השמדה. עד 7 באוקטובר היה סיפוק מכך שהוצאנו כמה ממדינות ערב ממשחק המלחמה. היו שטענו שמצבנו הביטחוני מעולם לא היה טוב יותר. 7 באוקטובר שינה זאת, וזה צד שמשותף לשתי המלחמות. הטבח אפשר לנו להפנים מחדש שהרעים, שמדברים על סלאח א־דין ועל הצלבנים ועל השמדת הכופרים, מתכוונים לזה. שצריך להאמין להם. שברור לגמרי, כמו בתש"ח, שהיעד שלהם לא מוגבל, ושהאויב שבו אנו לוחמים עכשיו רוצה למחוק אותנו, פשוטו כמשמעו".

בדומה לתש"ח, לפחות בחודשי המלחמה הראשונים, גם התחושה מהצד הישראלי היתה תחושה של מלחמת אין ברירה, מציין הנקין. "המלחמה הנוכחית דומה יותר למלחמת ההתשה. ואולי בכלל מלחמת העצמאות לא הסתיימה. אולי נכון שנסתכל עליה ועל ההמשכים שלה, כולל המערכה הנוכחית, בדומה לדרך שבה אנו מסתכלים היום על מלחמת מאה השנים, שאופיינה בסדרה של סבבים שהיו קשורים לאותם נושאים. שאלת ההשוואה צריכה להיבחן בשתי רמות לפחות: צבאית והיסטורית. צבאית - זה פחות דומה. היסטורית - ייתכן שכן".

דמים בדמים נגעו

במלחמת יום כיפור, חלק ממשפחות הנופלים חוו שכול שני אחרי שאיבדו בני משפחה במלחמת העצמאות. בחרבות ברזל, חלק ממשפחות הנופלים חוו שכול שני אחרי שאיבדו בני משפחה במלחמות ששת הימים ויום כיפור. דמים בדמים נגעו. סיפור השכול של שרית זוסמן, שאיבדה את בנה בן במלחמת חרבות ברזל, חוצה דורות. "סבתא רבתא שלי איבדה בן בהגנה על גוש עציון במלחמת השחרור, ובן אחר שלה נספה באושוויץ", סיפרה זוסמן ב"רוח, קרב" (אמילי עמרוסי, ידיעות ספרים). זוסמן מזהה כאן נקודת חיבור בין־דורית. היא מציעה "לדבר במילים שנותנות כוח להמשיך את התנופה. מי שימצמץ עכשיו, מי שיאבד קצת מהמעוף - עלול ליפול. אנחנו לא ניפול".

פרופ' אשר כהן מאוניברסיטת בר־אילן, שהיה בעבר הראש האקדמי של האוניברסיטה לתוכניות המיוחדות לכוחות הביטחון, רואה את נקודת החיבור הבין־דורית שזוסמן הזכירה באיום הקיומי. לדבריו, "זהו המכנה המשותף האמיתי של מלחמת העצמאות וחרבות ברזל. המלחמה הזאת החזירה אותנו באופן הכי מוחשי שיכול להיות אל סכנת הקיום. הטבח בוצע בסגנון שואתי, בסגנון קישינב, בסגנון תרפ"ט. נכון שתמיד הזיכרון שלנו שימר בתודעה איום כזה - אבל כאן קיבלנו אותו לא כזיכרון, אלא בזמן אמת. האיום האיראני המפורש בהשמדה שלנו רק השלים זאת. ההצלחה של הפרוקסי האיראני לכבוש יישובים, גם אם רק ל־24 שעות, המחישה זאת אף יותר. אם גם מצפון היתה מתבצעת פלישה, לא היינו רחוקים מטבח של אלפי אזרחים".

בניגוד לשפירא, כהן מוצא קווים משותפים גם בין רוח תש"ח לבין "הרוח האדירה של ההקרבה והמחויבות שפרצה בתחילת המלחמה, הן בקרב החיילים בחזית והן בקרב המשפחות בעורף". עם זאת, הוא מבקש להתעכב גם על השונה: במלחמת העצמאות יצרנו מדינה יהודית עם רוב. בחרבות ברזל היתה לנו הזדמנות בלתי חוזרת, בהתאם לדיני המלחמה, להזיז לפחות חלק מהאוכלוסייה העזתית לצפון סיני. החמצנו זאת.

מי שמרחיק לכת אף יותר הוא תא"ל (מיל') דב תמרי, ממפקדי סיירת מטכ"ל וקצין המודיעין הראשי הראשון בצה"ל: "המערכות 'יואב', 'עובדה' ו'חורב', שהוציאו את מצרים מהתמונה במלחמת העצמאות, הן מלחמות מופת שנלמדות עד היום", הוא מסביר. "לעומת זאת, המערכות בחרבות ברזל אמנם מאופיינות ברוח לחימה שראויה לכל שבח, אך הן עדיין לא השיגו שום מטרה ראויה. יכולת הלחימה שלנו היום עולה עשרות מונים על זו של תש"ח, אך היכולת לעצב ולתכנן מלחמה כיום נמוכה להחריד.

"לדעתי, ולראייתי ההיסטורית, מאז מלחמת ששת הימים ועד היום, מדינת ישראל וממשלותיה איבדו בהדרגה את יכולת עשיית המלחמה. במלחמת העצמאות יכולת הלחימה של צה"ל וההגנה לא היתה גבוהה - אבל יכולת החשיבה והבנת המציאות המתהווה של מצביאי מלחמת העצמאות היתה מופלאה, מה שלא היה בצבאות של מדינות ערב ב־1948".

תמרי מעדיף לא להשוות בין 1948 ל־2024, בעיקר "משום שהמדינה של 1948 היתה שונה מאוד מזו של היום, אף על פי שלשתיהן קוראים 'ישראל'. אז המלחמה בנתה צבא, מדינה ואומה, ובן־גוריון הגדיר את המטרה: לכבוש את הארץ או חלקה עד להשגת הסדר מדיני מוסכם. למלחמת חרבות ברזל אין שום מטרה בת־השגה שאפשר לממש בפועל".

בספרו האחרון, "חיים במלחמה" (ידיעות ספרים), טען תמרי: "הגורם המעצב את חיינו הוא המלחמה... היא כה מושרשת בהווייתנו, עד שרכשה לה מעמד כרעיון המסדר של החברה הישראלית, ועד היום יש כאלה הרואים בה עניין רב־תועלת".

עכשיו, הוא סבור, "מכל מלחמות ישראל ניצחנו רק ב־48'. בשאר המלחמות אמנם רשמנו הישגים צבאיים ראויים לכל שבח, אך לא מעבר לכך. ניצחון צריך לכלול גם את התוצאה שמתפתחת בשנים שלאחר המלחמה וכתוצאה ממנה, ולפי המבחן הזה - רק בתש"ח ניצחנו".

פרופ' אבי בראלי, היסטוריון שעמד בעבר בראש מכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות באוניברסיטת בן־גוריון שבנגב, מצביע על המערכה המשולבת שישראל נאלצת לנהל היום: מול הפלשתינים מבפנים, ומול כוחות צבאיים מבחוץ. הוא מזכיר שמערכה משולבת מעין זו התנהלה גם בתש"ח: "ערב הקמת המדינה לחמנו מול הערבים המקומיים, ורק לאחר הניצחון שלנו עליהם יכולנו להקים מדינה ולהכריז עצמאות. הכרענו אותם לפני שהכרזנו על המדינה. אז והיום, אנו רואים מערכה משולבת מול הפלשתינים ומול כוחות חיצוניים לישראל המערבית".

כמעט פוסט־טראומטיים

"ב־1948 היינו דלים, רדופים, כמעט פוסט־טראומטיים ועם הגב לקיר", אומר בראלי. "היום אנו לוחמים כשאנו חזקים יותר, אבל גם עם הרבה יותר מה להפסיד, מה שעלול לטשטש את שיפוט המציאות אצל אנשים מסוימים. ישראל של היום אמנם חזקה פי כמה מאויביה בהשוואה לישראל של תש"ח - אך היא גם עומדת בפני סכנות חריפות מאוד, אם מביאים בחשבון את הפרויקט הגרעיני.

"גם ב־48' נכפו עלינו הפוגות בלחימה. גם אז הוטל עלינו אמברגו נשק. אך מצבנו כיום משופר לאין ערוך, למרות השהיות ועיכובים מצד ארה"ב באספקת נשק. אנו מייצרים יותר נשק בעצמנו, וגם נשענים על בריתות. ארה"ב אמנם מגבילה אותנו במהלך המלחמה הנוכחית, ואין לנו סיפור אהבה איתה, אבל היא בעלת ברית שלנו. במלחמת העצמאות היחסים שלנו עם ארה"ב היו הרבה יותר מנוכרים, חשדניים ומרוחקים מאשר היום. ב־48' ארה"ב הטילה עלינו אמברגו נשק, והתנגדה לכך שנכריז על הקמת מדינה. היום, כשאיראן תוקפת אותנו, סעודיה וירדן והמפרציות משתתפות בהגנה על ישראל. ב־48' לא ניתן היה להעלות על הדעת דבר כזה".

ההבדל הגדול בין שתי המלחמות, סבור בראלי, הוא האופוזיציה הפנימית בישראל: "בתש"ח לא היה מצב של אופוזיציה שחושבת שהרעיון של ניצחון במלחמה הוא מופרך, בעוד כיום אנו שומעים ממנהיגים חשובים באופוזיציה, וגם בממסד הביטחוני, שרעיון הניצחון הוא רעיון עוועים. בתש"ח לא היתה מציאות של היעדר לויאליות למטרות המלחמה, לרעיון שצריך לגרש את הפולש המצרי מהארץ. היום יש ערעור בפועל, וכן מחשבה, גם אם הדברים לא נאמרים במפורש, שלא צריך או שלא ניתן להכריע את חמאס. בתש"ח איש לא העלה על דעתו לבלום את המגמה להכריע את הפלשתינים במלחמה, או למנוע מהכוחות הישראליים, ככל שהמצב הבינלאומי אפשר זאת, להדוף את הפולשים".

אם אצל בראלי זו האופוזיציה, אצל אל"ם (מיל') יהודה וגמן זו התקשורת. וגמן, שלחם במלחמות ששת הימים, ההתשה ויום כיפור, ואת האחרונה הוא חוקר כבר שנים רבות, סבור שהשוני העיקרי בין המלחמות נמצא שם. "התקשורת בחרבות ברזל הפכה לחלק בלתי נפרד מהמלחמה, לטוב ולרע. בעיקר לרע. התקשורת מבססת את הרייטינג שלה על טרגדיות ועל רגעים מזעזעים שהיא מתעדת ומציגה. ככל שזה יותר מזעזע וטרגי - כך זה יותר נחשב. קשה לומר שזה עוזר למורל הלאומי.

"התקשורת עושה את ההבדל הגדול בין מלחמת העצמאות לזו הנוכחית. הציבור לומד ממנה בעיקר על הצדדים השליליים במלחמה, והיא חוטאת ברמה הלאומית לתפקידה, שלא מעניין אותה. מעניין אותה הרייטינג. אי אפשר להתייחס למלחמה רק כאירוע שמספק סנסציות - כמו רעידת אדמה, נניח. לתקשורת במלחמה יש תפקיד גם ברמה הלאומית, אבל רובה מתכחש לו".

בניגוד לאשר כהן ולהנקין, וגמן סבור שב־7 באוקטובר עצמו ישראל לא עמדה בפני איום קיומי, להבדיל מהאיום שנשקף לה מצד איראן. "בניגוד להנהגה בתש"ח, ההנהגה שלנו היום מאוד הססנית ומבולבלת, ולא בדיוק יודעת מה היא רוצה מעצמה. היא גם מסובכת מאוד עם סיפור החטופים, שהפך לדבר המרכזי בשנה האחרונה. לדעתי הוא לא הדבר המרכזי במלחמה. שבויים יש בכל מלחמה, לעיתים גם אזרחים. ובמלחמה קודם כל מנצחים, ואחר כך מתעסקים עם שבויים או עם חטופים. הסדר הזה נכון יותר, גם לחטופים.

"המלחמה הנוכחית היא תמונה נגדית למלחמת העצמאות גם בראייה של בן־גוריון, שאמר אז: 'עכשיו מלחמה, והגבולות של המלחמה ייקבעו לפי תוצאות המלחמה, ולא לפי החלטת האו"ם'. משפט כזה לא שמענו מנתניהו".

וגמן מעיר: "במלחמת העצמאות, בעיית החימושים הלכה ונפתרה ככל שהמלחמה התמשכה. במבצע נחשון לפתיחת הדרך לירושלים השתתפה בהתחלה חטיבה לוחמת שלמה, ובסוף המלחמה היו לצה"ל 12. היום הבעיה העיקרית אינה החימוש, אלא העובדה שלפני המלחמה צה"ל החליט להקטין את עצמו עד לרמה שבה הוא לא מסוגל להילחם בשתי חזיתות. לכן נגזר על אנשי הצפון לחיות כבר שנה מחוץ לבית. אם היו עוד שלוש אוגדות - שצה"ל סגר לפני המלחמה - הן היו נלחמות בצפון, ולא משאירות רצועת ביטחון לבנונית בתוך ישראל".

ואולי שתי המלחמות הן גם שונות וגם דומות. אלא שהנסיבות השתנו עד מאוד. האלוף (מיל') גרשון הכהן טוען שמישהו חייב להסביר לעם ישראל שהמלחמה מתמשכת לא כי צה"ל שכח את מה שידע בעבר, אלא כי מה שהשתנה באופן הבסיסי ביותר מכל מלחמות ישראל שהיו בעבר הוא המצב הגלובלי.

"ממלחמת העצמאות עד מלחמת לבנון השנייה, מלחמותיה של ישראל נערכו במרחב גלובלי של סדר עולמי", אומר הכהן. "המלחמה הקרה בין המעצמות התנהלה עד קריסת בריה"מ, וזו היתה המציאות שבמסגרתה המלחמות במזרח התיכון הובאו לידי סיום. לאחר מכן נוצר סדר חדש בהגמוניה מעצמתית אמריקנית, שגם הוא התערער. כרגע, המציאות שבה מתנהלת המלחמה הנוכחית היא מציאות של אי־סדר גלובלי, על סף מלחמת עולם. הכל מסביב מיטלטל במערבולת של אי־סדר, וכאן עדיין מייחלים לנקודת סיום עם הסדרה ויציבות". בתנאים אלה, הכהן מציע להנמיך ציפיות ו"לא לייחל ליותר מאשר הפוגה".