חיסול נסראללה בדאחייה: הזווית האמריקנית  

לפני 68 שנים, כאשר עצם המחשבה על שותפות מדינית ואסטרטגית כלשהי בין וושינגטון לבין ירושלים הייתה בגדר חלום רחוק, הגיב ממשל הנשיא דווייט אייזנהאואר בחריפות רבה כאשר ראש ממשלת ישראל, דוד בן- גוריון, הורה על פתיחתו של "מבצע קדש" כנגד מצרים. זאת, על רקע החדירות הרצחניות של מחבלי הפדאיין מרצועת עזה, ולנוכח החשש הישראלי העמוק מערעור מוחלט של מאזן הכוחות בזירה (על רקע עסקת הנשק הצ'כית- מצרית, שנחתמה בספטמבר 1955).      

מאחר ויוזמת התקיפה הישראלית מה- 29 באוקטובר, 1956 (שאליה חברו מאוחר יותר גם בריטניה וצרפת) התרחשה מאחורי גבו של העיט האמריקני ואיימה בראייתו לדרדר את הזירה כולה למלחמה אזורית ערב יום הבחירות לנשיאות, לא היה גבול לזעמם של "כל אנשי הנשיא". כך קרה שלא זו בלבד שהסיוע הכלכלי כולו לישראל הוקפא באיבחה אחת, אלא שהממשל- בעיצומה של המלחמה הקרה- עלה על נתיב של שיתוף פעולה עם הקרמלין כדי להבטיח את סיומה המהיר של הלוחמה ואת תחילתה של הנסיגה הישראלית מחצי האי סיני.   

מים רבים זרמו בנהר הפוטומק מאז אותם ימים רחוקים ומאתגרים של ניכור ועוינות. זאת, לאחר שעוד בשלהי שנות ה-50 הונחה התשתית הרעיונית לשיתוף פעולה אסטרטגי בין ארה"ב לבין ישראל, שעברה תהליכי יישום, מיסוד, הרחבה ושדרוג בעשורים הבאים. לצדו של נדבך בטחוני זה במערכת היחסים, זכתה ללגיטימציה חברתית וממשלית גוברת גם ההכרה בקיומם של "יחסים מיוחדים" בין שתי השותפות, שהושתתה על ערכים משותפים  ואתוסים היסטוריים דומים.  

למרות השחיקה המסוימת שהסתמנה, החל משנות ה-80, של הממד האידיאולוגי-ערכי  הייחודי, שהגדיר את עברה ותקומתה של מדינת היהודים כבבואה מזוקקת וכשיקוף של המורשת האמריקנית, לא העיב הדבר על המישור הביטחוני, שהמשיך להתפתח ולהתהדק (למעט בעיתות משברים קצרי מועד) ללא קשר, לכאורה, עם תהליך מקביל זה של סחף על פני הציר הרעיוני.

והיום? לצד נכונותו המרשימה של ממשל ביידן להתייצב לצידה של ישראל ולסייע לה רבות מאז טבח ה-7 באוקטובר, 2023, כולל תרומתו לסיכול המתקפה האיראנית באפריל, 2024, נמשך -ועוד ביתר שאת- תהליך ההידרדרות במרכיב הערכי של הברית. עוד לפני ה-7 באוקטובר בא תהליך זה לכלל ביטוי בוויכוח הנוקב שבין הנשיא ביידן לבין ראש הממשלה נתניהו בשאלת מהותה ואופייה של הרפורמה המשפטית, שעד מהרה הפך למשבר אמון בין הבית הלבן לבין ראש הממשלה על רקע של הבטחות שלכאורה הופרו, ועל רקע חששותיו של ביידן מפני הפגיעה באשיות יסוד של הדמוקרטיה הישראלית. משקעים אלה הועצמו עוד יותר במהלך המלחמה, כאשר להצעות או להסכמות ישראליות ראשוניות להפסקת אש בעזה נוספו עד מהרה התניות או הסתייגויות.

אותם דברים אמורים גם בהקשר הלבנוני, שבו הייתה ישראל מתואמת, לכאורה, עם הנוסחה האמריקנית- צרפתית להפסקת אש של 3 שבועות, וההמשך ידוע. גם אם לא היה זה תרגיל הסחה והונאה מתוכנן של נתניהו כלפי ביידן (שכן התוכניות המבצעיות היו מוכנות זה מכבר ורק המתינו לאור הירוק המבצעי לשם יישומן), השיחות שהמשיך לנהל איש סודו רון דרמר עם מזכיר המדינה אנטוני בלינקן אודות מתווה ההסדר בשעה שהמטוסים כבר עמדו להיות מוזנקים לעבר הדאחיה, היו אירוע מכונן, שפרם עוד יותר את רקמת "היחסים המיוחדים" ואת בסיס האמון, שאמור היה לעמוד במרכזם. 

וחרף כל זאת, ולמרות הרוח החורפית, שהחלה לנשוב מן הבירה האמריקנית אל עבר ישראל לאחר שנודע על הפעולה הישראלית הדרמטית, סביר להניח שהתגובה המעשית מצדה בהקשר הנוכחי תהיה (אם בכלל) מדודה ומבוקרת. נכון שכמו ב-1956, ניצב היום ממשל אמריקני ערב ההכרעה בקלפי, ולכן מובנת שאיפתו למנוע הסתבכות בסכסוך מסלים, העלול בראייתו להפוך לשובר השוויון וכך להטות את הכף לזכותו של יריבו דונלד טראמפ.

מצד שני, הרקיע האסטרטגי בין בנות הברית רחוק היום שנות אור מתמונת המצב ב-1956, שהתאפיינה ב"תנאים של כפור" והעדר שיתוף פעולה ביטחוני כלשהו. יתר על כן, גם אם יש טעם לפגם בצעד, המצטייר כמניפולציה כלפי הפטרון האמריקני, יש לזכור שדפוסי שיתוף הפעולה הבטחוני, המודיעיני והמבצעי בין שתי השותפות טרם תורגמו עד כה להסכם הגנה פורמלי (שאמור לכלול גם במסגרתו התחייבות להתרעה מוקדמת מצד ישראל לארה"ב ערב כל מהלך אסטרטגי בזירה). לפיכך, נתניהו פעל במקרה זה בדיוק כפי שפעלו הוא וכמה מקודמיו במצבים, שבהם נשקף איום על אינטרסי ליבה ישראליים.

כלומר, כמו מנחם בגין בזיקה להשמדת הכור הגרעיני העיראקי "אוסיראק" ב-1981, וכמו אהוד אולמרט בזיקה להפצצת הכור הגרעיני בסוריה ב- 2007, גם הפעם האפילו שיקולי ביטחון לאומי ואינטרס לאומי חיוני על פני כל שיקול מדיני אחר (לית מאן דפליג שהגדלת מספר שותפי הסוד למבצע הייתה עלולה לפגוע בסיכויי הצלחתו או אפילו להביא לסיכולו).

לבסוף, מעבר לכעס ולתחושת העלבון, קיים רובד שלם של אינטרסים משותפים, שבטבורם השאיפה ההדדית של ארה"ב ושל ישראל להחליש את ציר הרשע השיעי הרדיקלי, ובה בשעה לחזק את המחנה הסוני, המאותגר על ידו. חיסולו של נסראללה מהווה צעד בכיוון זה, ועשוי להעניק עידוד והשראה לגוש מתון זה,ולמעצמת העל התומכת בו, ובה בעת לפגוע לא רק בקודקודו האיראני של הציר הרדיקלי, אלא גם בפטרונו הרוסי.

לפיכך, כפי שהדגישו דוברים אמריקנים ביממה האחרונה, גם אם מתעוררות מחלוקות לגבי דרכי הפעולה, שבהן יש לנקוט אל מול אתגר הטרור השיעי, יש לקוות שהיעדים המשותפים הם שיכריעו, וכך יבטיחו את המשך, ואולי אפילו את הרחבת, היקפו של הסיוע הצבאי, המודיעיני והמבצעי האמריקני לישראל בימי לוחמה והכרעה אלה.